החול הגדול

לאורך 2,600 קילומטר ובמשך שבעה ימים, אלי פנגס אכל את האבק והעשן והפיח של ראלי הפרעונים. בסוף, כשהוא מצא את עצמו תלוי מבחוץ על פאג'רו צהוב באמצע קהיר, המסקנה היתה בלתי נמנעת: בעצם זה היה די טעים

נהג הבאגי הוא אוקראיני ענק עם שיער ארוך ושפם שנראה כאילו יהודים הם המתאבן החביב עליו. הנווט הוא רוסי חנון, צנום וממושקף, שכנראה מחזיקים את המשפחה שלו בשבי. אחרת אין מצב שאחד כזה יישב ליד המקרר המשופם מתוך בחירה. לא עם איך שהמשוגע הזה שובר סלעים וקורע דיונות

 

ערב יום כיפור, סיני, בדיוק 33 שנה אחרי אתם יודעים מה. בתוך משאית עירונית שיצאה לשבועיים חופשה מעבודה אצל קבלן בניין, כולנו מבינים את הקטע: חוליה ישראלית רכובה ומזוודת עומדת לחצות את התעלה. זה הזמן לצ'יזבטים מסביב לסיגריה, אבל לי אין צ'יזבט לספר. רק אנקדוטה על אבא שלי, ששירת כאן במלחמה ההיא ואחרי הסכמי השלום נדר לא לחזור לכאן לעולם. אחרי יותר משש שעות במעבר הגבול בטאבה, כשהמצרים עושים שרירים בבדיקות חסרות כל טעם ותועלת לשלוש טונות ציוד, אני מתחיל להבין על מה הוא מדבר.

 

אבל עכשיו אנחנו אחרי. חושך על הכביש שמוביל מטאבה לסואץ, מדי פעם הבהוב של אור גבוה מאיזה פיז'ו עמוסה בהר של שקים שנסעה עד עכשיו בלי אורות, כי הבדואי שבתוכה מנסה לחסוך או אלוהים יודע מה. בערך פעם ברבע שעה אנחנו עוברים במחסום משטרתי, ולאורך כל הדרך לסואץ מלוות אותנו ארבע ניידות משטרה. זה מירוץ שליחים, עם המשלחת שלנו בתפקיד המקל.

 

בניגוד לצה"ל בזמנו, הפעם אנחנו יזמנו את המתקפה והתכוונו להיכנס הרבה יותר עמוק. מעבר למעבר לקהיר, אל מצרים, שכמעט אף אחד מאיתנו לא חשב לבקר בה. דרומה כמעט עד גבול סודאן, מערבה כמעט עד גבול לוב. אין שם כלום, ואחרי זה יש עוד כמה מאות קילומטרים של שום דבר. אבל ממש יפה שם.

 

אנחנו בדרך למלון אינטרקונטיננטל בפארק הפירמידות בגיזה, והשלט מעל הראש אומר שנשארו רק עוד 70 קילומטר עד קהיר. עברנו בערך 800 קילומטר של נהיגה מאז הבוקר מעמק יזרעאל. אחר כך, מתחת לשלט הגדול שאומר "ברוכים הבאים לקהיר" באנגלית וערבית, אני חושב על זה שאין סיבה שהשיירה הזאת לא תגיע בנהיגה רצופה מזרחה גם לשלט "ברוכים הבאים לבנגקוק". מבחינה טכנית זה אפשרי. מכל שאר הבחינות זה לא.

 

"אם המסוק המזויין הזה תופס לי את החנייה, אני חונק אותו"

 

לולא כמה סוגיות פוליטיות, באמת שהיינו יכולים לעשות עכשיו פניית פרסה ולנהוג עד פתח המעבורת לקופנגאן. הרי מבחינת כלי הרכב והצוות הכל מוכן לעמוד במשימה קשה בהרבה: 2,600 קילומטר של גז במדבר, ללא תלות בסיוע טכני חיצוני. ראלי הפרעונים.

 

פגר מת מהלך

ראלי פריז-דקאר, מכירים? אז זה זה, אבל בקטנצ'יק. כלומר, קטנצ'יק בהשוואה למפלצת העומסים הארוכה והמייאשת ההיא - שעכשיו, אחרי שליוויתי את ראלי הפרעונים, אני יכול להעיד בבטחה שמי שניגש להתמודד איתה חייב בהסתכלות פסיכיאטרית. בכלל, כל אירוע ספורטיבי שבו הרוב המוחלט של המשתתפים מגיע רק כדי לסיים, חייב - ולו רק בגלל הנתון הזה - להיות מזוכיסט באופן שדורש טיפול מקצועי. וכמו מרתון או איש הברזל באתלטיקה, גם בספורט המוטורי יש כאלה. הפריז-דקאר הוא העינוי הכי גדול, אבל יש גם "אנדורו ששת הימים" (לא, אין קשר) ועוד כמה אירועים שיכולים להביא אדם בוגר אל גבול השפיות, כולל הראלי שאליו אנחנו עומדים לזנק.

 

"אנחנו" זה קבוצת מיצובישי-פוינטר הישראלית, שכוללת את רז הימן והלל סגל על פאג'רו - כלומר באגי עם מנוע פאג'רו - צהוב, ואת ניצן שקל וגיתאי קריגר על פאג'רו קינג. צוות הסיוע של שתי המכוניות, או במילים אחרות המכונאים צביקה ואיציק, מתנייד במשאית מיצובישי קאנטר. העיתונאים, כלומר עבדכם ויובל, צלם טלוויזיה שעשה הפסקה מלהסתובב בשטחים בשביל ערוץ 10, נוסעים איתם. על המשאית, בתוך כל הציוד וחלקי החילוף, יש גם אופנוע KTM של ערן גלוסקא, שחולק איתנו את הספסל האחורי. אבל עוד מעט הוא יזנק לראלי ולנו יהיה יותר מקום.

 

נקודת הזינוק היא מתחת לשער גדול שהוקם על רקע הפירמידות והספינקס. כולם מתרשמים מאוד מפיסת ההיסטוריה, ומישהו מחליט להתווכח אם את זה בנו אבותינו או לא. אבל אז המתחרים, אחד אחד, כבר מניפים את הקלאצ'ים לאוויר, מצמידים את דוושות הגז לפח ומאכילים אותנו בענן אבק. וככה זה יימשך שבוע שלם. הם מזנקים לקטע שטח באורך ממוצע של 400 ק"מ, ואנחנו במשאית משתרכים אחריהם על הכביש, מנסים לעמוד בקצב.

 

ימים שלמים נבלה במשאית ההיא, מדלגים מצ'ק-פוינט אחד למשנהו ואז מנסים להגיע בזמן למחנה הלילה, כדי שצביקה ואיציק יוכלו לטפל במכוניות שקרעו להן את הצורה כל היום על דיונות וסלעים. התוצאה היא שתוך כדי ראלי אתה לא באמת ישן: אתה מתעלף. מאבד את ההכרה בלי ממש לדעת מה השעה ובלי לכוון לעצמך שעון מעורר. בשעת ערב מאוחרת אתה מרגיש די בסדר, סופר את הקילומטרים שעברו מתחת לגלגלים, נזכר ביום הארוך שהיה וחושב לעצמך שמצבך סביר יחסית לתנאים. ואז אתה נופל מת על הברזנט הירוק שפרוש על החול, ונשאר לשכב שם כמו נבלה עד הזריחה. אז אתה קם על הרגליים, מבין שישנת, ונזכר שהיה איזה קטע עם קור ואבן מזוינת שהיתה תקועה לך בצלעות וניסית לקבור אותה בחול עם האגרוף דרך הברזנט.

 

כולם במחנה הלילה ישנים באוהלים או תחת כיפת השמיים, צמודים לכלי הרכב המתחרים. במהלך הערב משתתקת להקת הגנרטורים; בכל פעם שמישהו מסיים לטפל בכלי שלו, הוא מכבה את הגנרטור. אחר כך יש כמה דיבורים וצחוקים על בקבוקי וויסקי שמסתובבים אצל צוותי הסיוע, ובסוף יש שקט של לילה במדבר.

 

במדבר, פרק ז'

איך שלא תהפוך את זה וכמה שלא תסובב את זה, אין צליל יותר מגניב מזה של מנוע V8 עם אגזוזים קצוצים. זה צליל נביחה צרוד שמכניס אותך לקריזה מהסוג הכי טוב שמוכר למדע, אלא אם מייצרים אותו 20 מטר ממך בעשרה לארבע בבוקר, ואז מרימים אותו לפול-טורים כדי לבדוק אם הכל בסדר. במקרה כזה מגיעה קריזה מהסוג הרגיל: עצבנית ומתוסכלת. הרי אתה לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה. כלומר, בהנחה שאתה לא מספיק מטומטם כדי להתפרץ בצעקות למאהל של רוסים עצבניים שעבדו כל הלילה על המנוע הזה.

 

"וואלה, כמה חול. רק בשבת שטפתי את האופנוע"

 

המנוע הזה, שמגיע בכלל מלימוזינה של זיל (במקור יצרן רוסי של כלי רכב צבאיים), מותקן בתוך קרנף מתכת שבנוי בסגנון באגי-חולות אמריקאי: כל המכלולים מאחור, והפרונט קליל עם מהלך מתלים של חצי מטר. חברי הקבוצה שמריצים את הבאגי מהגיהינום הגיעו משומקום, בלי שום עבר מוכח בסצנה, אבל בימים הקרובים הם יעופו איתה על החולות והאבנים וינצחו בראלי. כדי להבין איך, מספיק להעיף מבט קצר על הנהג והנווט: הראשון הוא אוקראיני ענק עם שיער ארוך ושפם שנראה כאילו יהודים הם המתאבן החביב עליו. השני הוא רוסי חנון, צנום וממושקף, שכנראה קושרים אותו למושב של הבאגי ומחזיקים את המשפחה שלו בשבי. אחרת אין מצב שאחד כזה יישב ליד המקרר המשופם מתוך בחירה. לא עם איך שהמשוגע הזה שובר סלעים וקורע דיונות.

 

רק ממזרקות החול שהצמיגים האחוריים הענקיים של הבאגי מייצרים תוך כדי שיוט על 160 קמ"ש, היה אפשר להבין שהמנוע הזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. לכן הרוסים עבדו עליו כל הלילה. עכשיו, היינו אומרים להם משהו כמו "בבקשה תפסיקו לעוף ב-200 קמ"ש על הכביש שחוצה את המאהל בשעה ארבע בבוקר", אבל לך תשחיל מילה למישהו שקוראים לו שמאקוב והוא מחזיק את הנווט שלו כבן ערובה. אז אנחנו סובלים בשקט עד חמש בערך, השעה שבה מתניע ראשון האופנוענים. סטרטר של KTM מתוך שינה טרופה, כמה פיצוצים מהאגזוז הפתוח ואז הטרטור של המנוע עם הבוכנה היחידה. בבית היית מתקשר למשטרה. כאן זה השעון המעורר.

 

אחרי דקה מתניע עוד אחד, ואז עוד שלושה. בשש אתה כבר שוכב מול הזריחה בנווה מדבר כשמסביבך בערך 50 אופנועים מחממים מנועים. מדי פעם אחד מהם יוצא לגז פראי על החול לבדיקה אחרונה לפני הזינוק, או סתם בשביל למצוא מקום טוב ליציקת בוקר. הוא חוזר משם רגוע, בלי קסדה ברוח הקרה. בוקר טוב וכוס אמא של כל הראלי הזה.

 

עכשיו, לא משנה איך הרגיש הלילה שלך - או האתמול - אתה יוצא לעוד משהו כמו 400 קילומטר, גם אם כואב לך, גנבו לך, שתו לך, לא הספקת, או שאתה סתם רוצה הביתה לאמא כי נגמר לך מכל הקשקוש הזה. הראלי ממשיך הלאה בפול-גז, ואתה איתו. מזיע, נופל, מתפלש בחול בשיא החום. וזה עוד בתור כתב-צלם במשאית. המתחרים אוכלים עוד הרבה קש מסוגים אחרים, ויבשים הרבה יותר. אבל זאת כבר בעיה שלהם, אתה אומר לעצמך. אף אחד לא מכריח אותם. לא שזה מנחם אותך כשאתה מוצא את עצמך עומד בשתיים בצהריים בתוך ים של חול, ליד צ'ק-פוינט מרוחק בלי טיפת צל, ומחכה להרביץ תמונה של הפאג'רו קינג - שמאחר כבר בשעה וחצי.

 

מסביבך יש אנשים מצופים בזיעה וחול, שמתדלקים אופנועים ותוקעים לתוך הקיבה חטיף אנרגיה בלי ללעוס אותו. אנשים אחרים שוכבים על החול הלוהט מתחת למכוניות לוהטות ומנסים להבין מאיפה מגיעה הנקישה המכנית שלא אמורה להיות שם. בסוף הם מבינים בייאוש שאחרי המסלול של היום זה רק מתבקש שמשהו ינקוש, ידפוק או יתפרק לאלף חתיכות. מדי פעם צועקת מקהלה של אנשים "מאכינה!", ואז מזנק מתוך הלנד-רובר של המארגנים איזה איטלקי חצי רדום כדי להחתים את הטופס של מכונית ממוספרת שהגיחה מהנוזליות המרוחקת של הפאטה מורגנה. זה עדיין לא הצוות שלנו. נערה צרפתייה יפהפייה משתזפת ליד משאית ענקית עם מנוף שאמור לחלץ אופנועים תקועים מהדיונה. לידה אחיה הקטן דוחף את הפנים לחול, ואז בודק אם השקע שנוצר דומה לו. לא כל כך. או שככה הוא נראה מבפנים.

 

רק שם, בים החולות שבין דחלא לפראפרה, אתה מבין פתאום מה זה ראלי: זה חבורה של אנשים שהחליטו להיכנס לסרט. סרט קשה שנמשך שבוע. הם עוזבים את הבית והולכים לייצר לעצמם עלילה, סיפור אחד שימשיך איתם הלאה. וזהו. על זה העסק קם ונופל. והאנשים האלה יודעים שהסרט שלהם חייב להיות מלא בדרמות, בקשיים, ברגעים מייאשים - שבסוף, אחרי כמה שנים, אתה נקרע עליהם ועל עצמך מצחוק. חושב כמה מטורף היית, כמה מטומטם, אבל מבין גם שברגעים האלה באמת חיית.

 

מקרה קלאסי של ספינקס תקשורתי

היום האחרון של הראלי הוא גם הקצר ביותר. כמעט 400 קילומטר בין בחרייה לקהיר, אבל מתוכם רק 205 קילומטר של מדידת זמנים בשטח. השאר בקטעי קישור על הכביש. וזה אומר רק דבר אחד: אין מצב שמשאית הסיוע עומדת בקצב של הצוות המוביל שלנו, הלל ורז בפאג'רו הצהוב, ומגיעה לפניהם לנקודת הסיום בקהיר. הצלם יובל ואני מבינים שהתמונות ההכרחיות של הגעת הצוותים לקו הסיום על רקע הספינקס והפירמידות עומדות להתפספס. וזה - גם אם אתה לא עיתונאי עם מוסר עבודה לדוגמה - אומר שסתם אכלנו חול במשך שבוע, בלי להיות שם ברגע השיא. אז אנחנו יוצאים למירוץ משל עצמנו. בחרייה-קהיר, שודדי התמונה האבודה, צוות תקשורת מישראל נגד שאר העולם.

 

"אמא, תעשי טובה, תעזרי לי להוריד את החולצה"

 

בגלל שאנחנו שני פלגמטים לא מאורגנים ונטולי כלי רכב, זינקנו כבר בערב הקודם למינהלת המירוץ. שם גייסנו את קצין העיתונות האיטלקי ופקדנו עליו לסדר לנו תחבורה. כגיבוי מינינו תחת איומים עיתונאי דרום אפריקאי כנהג החצי-רשמי של הצוות, והודענו לצוות סיוע אחד, שני צוותי עיתונאים וכמה חבר'ה ממינהלת הראלי, שאנחנו מצטרפים מחר לאוטובוס שלהם בנסיעה ישירה לקהיר - גם אם הם לא תכננו אחת כזאת. האוהל המרכזי היה כמרקחה.

 

למחרת בבוקר אנחנו מתייצבים בפתח האוטובוס לעיתונאים, אבל איזה עיתונאים ואיזה נעליים. שני ספרדים אבודים, ארבעה מצרים (כולל אחת זקנה עם גלבייה שחורה ורעלה), ואופנוען יפני אחד עם רגל שבורה ואת חפירה במקום קביים. שעה שלמה אנחנו מחכים שיעמיסו את הציוד האישי של כל המקומיים שבנו את המאהל הענק. כשהם מסיימים, הם עולים על שני טנדרים - ומשום מה האוטובוס נשאר לעמוד. מישהו הלך לחרבן. מחכים לו. כשהאוטובוס מתניע סופסוף, אנחנו זזים בדיוק חצי מטר לפני שהוא מתחפר בחול. 100 קילומטר צפונה מאיתנו לכיוון קהיר, רז והלל כבר עומדים בפאג'רו הצהוב על קו הזינוק לקטע מדידת הזמנים. משאית הסיוע כבר קרובה לצ'ק-פוינט של אמצע הדרך.

 

45 דקות נמשכת החפירה של האוטובוס החוצה מהחול. כשאנחנו יוצאים מבחרייה, הפאג'רו כבר עף על השבילים והחבר'ה מהמשאית מתיישבים להכין קפה על הגזייה בצ'ק-פוינט. כשהאוטובוס נעצר בדרך ל-"20 דקות הפסקה", אנחנו מקצצים אותה לחמש, מכנסים את העדר הקטן שלנו בחזרה ומצווים על הנהג לדחוף את דוושת הגז עד הרדיאטור. בערך 90 קילומטר מקהיר מופיעים ענני אבק במקביל לכביש. אנחנו מתקרבים לנקודת הסיום של קטע מדידת הזמנים.

 

כמעט מתוך שינה אני מבחין ברכב צהוב שטס על החול עם ענן אבק מאחוריו, רץ ליובל שנוחר על הספסל האחורי, ועל הדרך מכניס ברכייה בראש של ההיא עם הרעלה. אחרי שאני מתנצל אנחנו מנסים להבין אם זה הצוות שלנו, ואם כדאי לעצור את האוטובוס כדי לצלם בנקודת הסיום של מדידת הזמנים, או להמשיך לפירמידות לנקודת הסיום הרשמית. ואז אנחנו רואים את הצוות שלנו חונה בנקודת הסיום. הם סיימו את הראלי והתארגנו לצאת לפירמידות. פיספסנו את זה. ממשיכים לקהיר.

 

בקהיר, כשהאוטובוס עומד להתרחק מהפירמידות לכיוון המלון, אנחנו נשפכים ממנו אל כיכר סואנת ומפסיקים לדבר עברית. למעשה אנחנו בכלל שני חבר'ה מאיטליה שקופצים לתוך מונית, שולפים את ספר הראלי ומצביעים על התמונה של הספינקס. הנהג משחק אותה דביל עד שיובל מקבל את הקריזה, נזכר שהוא יודע ערבית מהשטחים ומתחיל לצעוק על הנהג בשפת אמו. הוא מבין, אבל בכל זאת תועה בדרך ונכנס מהכניסה הלא נכונה. אפשר כבר לראות את ראשוני המתחרים מטפסים לכיוון הפירמידות, אבל השוטרים המקומיים העקשנים שולחים אותנו לכניסה השנייה. אנחנו טסים לשם, עושים קולות של סירנה מהחלונות. בפארק הפירמידות האוטו הצהוב כבר גולש לכיוון הספינקס.

 

אנחנו מזנקים מהמונית כשהיא עוד בתנועה, מתעלמים מאיש הביטחון שמבקש לבדוק את התיקים שלנו, ורצים באמוק לכיוון שער הסיום. בשנייה האחרונה אנחנו מתמקמים מול הפודיום (וליד רנאטה, הצלמת הכוסית מברזיל), ומפעילים את המצלמות. יותר מ-400 קילומטר של ספרינט נגד השעון בשביל תמונה שנראית בדיוק כמו זאת שצילמנו כאן לפני שבוע, בזינוק. אני נשבע: הדרך היחידה להבדיל ביניהן היתה לבדוק את התאריך על הקובץ הדיגיטלי של התמונה.

 

תראו, יהודי עם כאפייה

משאית הסיוע, כצפוי, לא הצליחה להגיע לקהיר בזמן. זה אומר שאין לנו איך לחזור למלון. אין ברירה, יובל צריך להידחק בין הצמיגים החלופיים של הפאג'רו קינג, ואני צריך להיתלות על כלוב ההתהפכות של הפאג'רו הצהוב.

 

רז לא חוסך גז בעשר הדקות שבין הפירמידות למלון אינטרקונטיננטל. הוא במצב רוח טוב אחרי שהוא והלל זכו במקום השלישי בקטגוריה שלהם והביאו הביתה גביע. אני, עם כאפייה על הראש, תלוי על הטמבון של הפאג'רו ומנסה להחזיק מעמד בזמן שרז מפלס את דרכו בתוך התנועה הסואנת, חותך נתיבים ומפעיל סירנה. ממקום התצפית שלי על קשת ההתהפכות אני יכול לראות את מדבקת המתחרה שלהם, מספר 209, ואת פתחי האוורור שעל הגג הצהוב-בננה.

 

מכל עבר זורמים אנשים, משאיות, אוטובוסים, אופנועים ישנים ומוניות שחורות-לבנות מהסרטים בערבית של יום שישי בערוץ הראשון. דרך הערפיח הסמיך של קהיר, עיר כל כך מגעילה שצריך להמציא בשבילה מילה חדשה למגעיל, אני רואה מעל פקקי התנועה עצי דקל ואת הפירמידות. הסירנה של רז מייללת, ואני חושב לעצמי שהרגע הזה, שבו אני תלוי על מכונית ראלי באמצע קהיר, הוא מאלה שנשארים אתך לתמיד. מהרגעים האלה שבאמת חיית.