ועכשיו למחסומים

רק הקלה מיידית בחיי האזרחים הפלסטינים תעניק סיכוי אמיתי לרגיעה ולשיקום האמון

לפני כשנה יצאנו מעזה. יצאנו מפני שלא היה לנו מה לחפש שם, ולא הייתה שום סיבה בעולם שכמה אלפי ישראלים יחיו בקרב מיליון פלסטינים. זה קרה באופן חד-צדדי, מפני שההערכה אז הייתה שלא ניתן להגיע להסכם עם ההנהגה הפלסטינית. התקווה הייתה שהפלסטינים יתחילו להשקיע בעתידם ולפתח את המדינה שבדרך, ושיתפתח שם שלטון אחראי אשר הדאגה לאזרחיו בראש מעייניו. לצערנו, הפלסטינים טרם החליטו כי זהו רצונם. בשנה האחרונה הם יורים עלינו מדי יום, ממררים את חייהם של תושבי שדרות, ולא רחוק היום שטווח הקסאמים יגדל ויגיע ללב אשקלון, אם לא רחוק יותר. התגובה הישראלית לירי הפלסטיני הייתה שגרתית ובלתי אפקטיבית: שוב אנחנו מנסים לפגוע בחוליות המשגרות ובמחרטות, כאילו בדרך זו יש סיכוי לעצור את הרקטות.

 

ההתנתקות צריכה הייתה לשנות את התפישה - מיום היציאה, לא עלינו מוטלת האחריות למנוע את הירי, כי אם על השלטונות הפלסטיניים. אבו-מאזן והנייה יכולים להמשיך כרצונם במאבקי השליטה, אבל מבחינתנו, אנחנו יצאנו משם, ולכן זכותנו לתבוע מן השלטון המקומי לקיים את השקט. ניסיונותיה של ישראל להמשיך ולדאוג בעצמה למניעת האש בשדרות נועדו לכישלון - לא הצלחנו למנוע ירי כאשר ישבנו בתוך רצועת עזה, ונראה שלא נצליח בכך כאשר איננו יושבים שם - או אם נחליט לחזור ולכבוש את הרצועה. לישראל שמורה כמובן הזכות להפעיל כוח כדי להגן על עצמה, אך היום מבין כל אחד, כולל אולי מפקדי הצבא, כי בסופו של דבר, הדרך להפסיק את הירי היא באמצעים מדיניים, תוך הידברות עם הפלסטינים.

 

עד עתה, חוסר האמון בין הצדדים היה רב. כל הניסיונות להשיג הידברות עלו בתוהו, והצדדים התקדמו במסלול הידוע, הכולל שורה ארוכה של דרישות ותנאים מוקדמים. אולם לפני ימים אחדים פרצה הפסקת האש. אמנם, לא ממש בהסכם, ואכן התיאום אינו מלא. כלל לא ברור כמה זמן תחזיק הרגיעה מעמד וכמה הפרות תהיינה. אבל, נפתחה הזדמנות, ועל מנת לשבור את הקיפאון, עלינו לנקוט דרך פעולה אמיצה ושונה. הכרזותיו האמיצות של ראש הממשלה בשדה-בוקר הן נקודת פתיחה טובה למהלכים הבאים של ישראל. כדי לנסות לשבור את מעגל האי-אמון, אלה הצעדים הבאים:

 

1. ישראל תודיע כי תקיים מצידה את הפסקת האש בעזה במלואה, גם אם תהיינה הפרות. הכוונה להפסקת אש אמיתית - בלי חיסולים, בלי ירי, בלי מסתערבים ובלי שום התחכמויות. לא יהיה ירי ישראלי אל מעבר לגבול עם עזה, נקודה.
2. ישראל תודיע כי היא מחילה את הפסקת האש גם על שטחי יהודה ושומרון, לא מפני שפסקה שם הפעילות העוינת - אלא מפני שהיא רוצה לתת לפלסטינים הזדמנות להוכיח כי יש סיכוי. בשטחים תהיה זו הפסקת אש מוחלטת, פרט להגנה עצמית של אנשי הביטחון.
3. ישראל תודיע כי בעתיד הקרוב תשחרר אסירים ביטחוניים עזתיים, ואם הפסקת האש תשמר, בעוד חודש ישוחררו אסירים נוספים.
4. ישראל תודיע כי אם הפסקת האש תחזיק מעמד, היא תשחרר לפלסטינים תשלום ראשון מתוך כספי המסים שלהם המוקפאים אצלה, ובשבועות הקרובים תשחרר בהדרגה את היתרה.
5. ישראל תודיע כי היא מתחילה לאלתר להסיר מחסומים בתוך שטחי יהודה ושומרון, פותחת מעברים ומאפשרת תנועה חופשית יותר של הפלסטינים. תפורסם במפורש סדרה ארוכה של הקלות לאוכלוסיה ברשות.

 

את כל המהלכים הללו תבצע ישראל בתיאום (רשמי או לא רשמי) עם ההנהגה הפלסטינית, כך שכבר בימים הקרובים יורגש שיפור משמעותי בתנאי חייהם של הפלסטינים. בתמורה תדרוש ישראל הקפדה מוחלטת על מניעת כל ירי מרצועת עזה ומניעת מעשי טרור כלשהם בגדה המערבית, וכמובן - את שחרורו של גלעד שליט. במקביל תודיע ישראל כי אם למרות הפסקת האש המוחלטת מצדה והמהלכים בהם נקטה, הירי נמשך - אזי לא תראה עצמה כבולה ומוגבלת בהתנהגותה, ותנקוט את כל האמצעים העומדים לרשותה. איש מן האחראים לירי לא יינקה - המבצעים ושולחיהם בכל הדרגות.

 

האם יש ודאות כי המהלכים יצליחו והפסקת האש השברירית תחזיק מעמד? ודאי שלא. לא ברור כי ההנהגה הפלסטינית אכן החליטה שהגיע הזמן להתקדם לקראת הסדרי קבע, וגם אם החליטה, לא ברורה יכולתה לשלוט בכל אנשיה ופלגיה. אבל אם לא ננסה, לעולם לא נדע. חובה עלינו למצות כל סיכוי, ואפילו הקטן ביותר. החלטה אמיצה כזו של ממשלת ישראל אינה פשוטה, כי בימים הקרובים תימשך, קרוב לוודאי, אש חלקית על שדרות, ואולי יהיו עוד פעולות עוינות בשטחים האחרים. אך רק אם ננקוט בצעדים אמיצים כגון אלה המפורטים כאן, יש אולי סיכוי לצאת מן המעגל של ירי וירי הנגדי; רק בדרך זו נוכל לאלץ את ההנהגה הפלסטינית לקבל החלטות קשות, ורק כך נוכל אולי לברר אם יש עם מי לדבר בצד השני.

 

הכותב הוא פרופסור בפקולטה לכימיה במכון ויצמן וחבר הנהלת המועצה לשלום וביטחון