אושר פשוט ופסגה ארגנטינאית
טיול הוא זמן לקבל החלטות ולגלות השראות חדשות. תמרה ומקס פגשו באיש שלג מאושר, שוויצרים מהעתיד וחבר בלונדיני עם אף רטוב. פרק שלישי ביומן המסע בדרום אמריקה
חברה שלי חזרה לפני שנתיים מהודו ומאז היא לא נפרדת ממכנסי השרוול ומהשאנטי. חברה אחרת, נסעה אחרי הצבא לדרום אמריקה וכשחזרה לא יכולה הייתה לספר כלום: "זה פשוט עולם אחר - אין. אני לא יודעת ממה להתחיל". החוויה הזו כנראה תלך איתה לקבר.
_wa.jpg)
על הר האקונקאגווה. מעורר השראה (צילום: מקס רובין)
לפעמים נדמה לי שטיול הוא הזמן שבו צריך להחליט. לא יודעת מה בדיוק אני צריכה להחליט - אבל זה הזמן. כי מטיול תמיד חוזרים עם החלטות חשובות, כמו כשאחזור לארץ אתחיל לאכול בריא או שנה הבאה אני עוברת למושב ומתחילה שוב לנגן בגיטרה. בינתיים, השינוי הגדול ביותר שעברתי הוא שהשיער שלי קוצר בחמישה ס"מ. מה שבטוח הוא שהאנשים שאני פוגשת במהלך הטיול נותנים לי השראה. כל כך הרבה אנשים שקיבלו החלטות שונות ושחיים בסגנונות שונים כל כך אחד מהשני.
בטיול תמיד יוצא לדבר גם על דברים שככה ביום יום לא יוצא לדבר עליהם. כבר המצאנו שעון מעורר שמפסיק לצלצל ברגע שצועקים לו מתוך שינה "שתוק". דיברנו עם שני אוסטרים על מלחמת העולם השלישית ובשבוע האחרון התחלנו לפנטז על הטיול הבא ברחבי העולם בקראוון שיהיה מחובר לרכב שטח.
החיים באוריגמי
למחרת טיילנו בהר האקונקאגווה - הגבוה מבין הרי האנדים. הרוחות היו חזקות ולי לא היה סווטשרט, אז לבשתי מכנסיים קצרים על הידיים. בכניסה להר ראינו אוהל גדול ובו עמד פארק ריינג'ר. הוא סיפר לנו שהוא מתגורר עם חמישה ריינג'ים נוספים על ההר בצריף מאז 2002. אספקת המזון מגיעה אחת לשבוע מהכפר הסמוך ועד למרגלות ההר, וכדי להגיע אליה הוא צריך לרדת את כל המדרון ברגל. סביבו רק שלג ושלג ומדי פעם הוא מחלץ מטיילים שנתקעו. הוא נראה מבסוט עד השמיים, והם לא כל כך רחוקים ממנו.
כשירדנו מההר עברנו ליד אגם שהתגלה יותר כשלולית. מאחוריו, בחניון, חנו להם שני רכבים גאים עם מדבקה של דגל שוויץ, ג'יפים מקדימה וקראוון מאחור. מי שהגשים את החלום שלנו היה זוג מבוגר שישב ליד שולחן פיקניק ונהנה מהשמש. מיד ניגשנו אליהם וביקשנו להציץ אל תוך העתיד שלנו. מתוך מגירות שננעלות אוטומטית ונפתחות בלחיצה מיוחדת הוציאה האישה קפה ועוגה וכיבדה אותנו.
שם, ליד ביתם המתקפל סיפרו לנו החקלאים מצפון שוויץ על החיים כאוריגמי. "עכשיו, כשיש לנו כסף, זמן וגם בריאות, החלטנו שזה הזמן המתאים לעשות את זה. אנחנו עוברים דרך 45 מדינות", אמרו בהתלהבות השמורה לתרמילאים העומדים לשבור את השיא העולמי במספר הימים ששרדו ללא כביסה. המדינה האהובה עליהם בינתיים היא איראן.
חיי כלב
המשכנו לכפר קטנטן בשם קאצ'י ונשארנו בו שבוע במטרה להתקדם עם לימודי
הספרדית. ההשראה שלנו הגיעה דווקא מכיוון לא אנושי. הכפר מרוחק ארבע שעות מהעיר הקרובה וכנראה שמספר הכלבים עולה על מספר האנשים בו. "תרצו לבוא אחרי לבית הקברות?" שאל אותנו כלב בלונדיני חמוד. "בכיף", ענינו, "כמה עולה סיור?", "עליי. רק תזרקו לי איזו עצם", ענה החבר החדש שלנו.
טיפסנו בשביל המתפתל כשהוא מוביל בריצה. מסתבר שהתושבים המתים שם זוכים לנוף הכי יפה בכפר. הערב ירד והתיישבנו להכין תה על הפסגה, כשהפרווה הבלונדינית ניתרה לפתע ממקומה והחלה לרדוף אחרי שועל שנעלם בעמק.
בימים הבאים ליווה אותנו הכלב למספר טיולונים נוספים, ותמיד הוא היה כל כך שמח. בכפר הקטן הזה, שבו אפילו העבודות בכביש (היחיד שקיים) לא מסוגלות להפריע את הדממה, חשבתי לעצמי, מה כבר יש לו לכלב הזה? אין לו כלום ויש לו הכל. כל תייר מזדמן הוא חבר, כל שועל הוא אתגר, כל ילד שחוזר מבית הספר זוכה לקבלת פנים חמה. תמיד הוא קופץ, מלקק, מקשקש בזנב. פשוט מאושר, אושר פשוט. השראה אמיתית.