פיגוע גרעיני באירופה - והיא שותקת

במערב כמו במערב, מעדיפים שלא לראות את המציאות במלוא מערומיה

"היעדר הלוגיקה שבמעשיהם, השרירות של מסקנותיהם, התדירות הגבוהה של מקרים יוצאי דופן" - אלו רק מקצת מתכונות האופי החריגות שייחס הסופר הפולני-בריטי ג'וזף קונרד לבעלי "הנפש הרוסית" בספר הריגול והחיסול הקלאסי שלו, "לנגד עיניים מערביות".

 

הספר יצא לאור בלונדון ב-1911 ופרש עלילה סבוכה של ריגול, ריגול נגדי, הלשנות, חיסולים ואהבות בתוך רוסיה ובקהילייה הרוסית במערב אירופה. המסר של הספר היה מקפיא: אתם, המערביים, אל תנסו כלל להבין את רוסיה ואת מעלליה; זו חידה עטופת מסתורין שלא תוכלו לפענחה, "חברה מדוכאת שבה שאיפותיה האציליות ביותר של האנושות... שועבדו לתאוות השנאה והפחד, שני מלוויה הבלתי-נפרדים של הרודנות (הרוסית)".

 

אי-אפשר שלא להיזכר בספרו של קונרד נוכח פרשת חיסולו הממוקד של המרגל הרוסי (הסובייטי?) לשעבר ליטוויננקו על אדמת בריטניה, באמצעות האיזוטופ הרדיואקטיבי הקטלני פולוניום 210. פולוניום, יסוד כימי נדיר ביותר, נתגלה ב-1898 על ידי הזוג מארי קירי-סקלודובסקה ובעלה פייר. קירי-סקלודובסקה, אשת מדעים ידועת שערוריות שזכתה בשני פרסי נובל, קראה לפולוניום על שם ארץ מולדתה האהובה, פולין, שנאנקה בימים ההם תחת כיבוש רוסי.

 

האיזוטופ הרצחני מופק בתהליכים שיכולים לבצע רק גורמים ממלכתיים במדינות שיש להן כורים גרעיניים ומעבדות משוכללות. גרם אחד של החומר מספיק להרעיל כמאה מיליון בני אדם, הרעלה שאין לה מרפא. פולוניום 210 הוא לכן נשק השמדה המונית, והשימוש שעשו בו הסוכנים של אגף החיסולים של אחת מזרועות המודיעין הרוסי הוא המקרה הראשון של פיגוע גרעיני-רדיואקטיבי על אדמה מערבית ובעולם בכלל.

 

ילנה ברונר, אלמנתו של הפיסיקאי וההומניסט הדגול אנדריי סחרוב, כבר הגדירה את החיסול כ"סוג חדש של צ'רנוביל" והזהירה את המערב מפני לוחמה גרעינית בנוסח רוסי.

 

אבל במערב, כמו במערב, מעדיפים שלא לראות את המציאות במלוא מערומיה. המשטרות חוקרות את הפרשה בחשאי, הממשלות מגמגמות והתקשורת מעלה סברות קונספירטיביות מופרכות. איך ייתכן, שואלים התמימים מבין המדינאים והפרשנים, שהממשל הרוסי העכשווי, המעוניין לפתח סחר פורה עם המערב ולהצטייר כמתון, ישלח רוצחים ללב אירופה וייתן בידיהם חומר חיסול כה מסוכן, המשאיר עקבות כה חדים?

 

איך ייתכן? בהחלט ייתכן. תרבות החיסולים הרוסית נטולת הגיון מערבי, כפי שכבר כתב ג'וסיף קונרד וכפי שחזר והדגיש ההיסטוריון סיימון סבאג מונטיפיורי בספרו האחרון "סטאלין - חצר הצאר האדם". מונטיפיורי מכנה את הקומוניזם הבולשביקי "שיטה חברתית המבוססת על הקזת דם" ומסכם: "סטאלין ושועי השלטון הסובייטי הרגו בהתלהבות, בזילות, כמעט בעליצות...".

 

עם קריסת הקומוניזם פרחה לזמן מה התקווה שרוסיה הצליחה, סוף סוף, להשתחרר מקללת הירושה הרודנית ויצאה לדרך דמוקרטית. אך הייתה זו כנראה תקוות שווא. רוחות רפאים של העבר הדיקטטורי-רודני קמו לתחייה, בעיקר משום שבניגוד למדינות מזרח אירופה האחרות, הרוסים מעולם לא באו חשבון עם עברם ועם רוצחיהם-הם. רק ברוסיה מצוי כיום השלטון, הלכה למעשה, בידי חבורה של קולונלים וסוכנים-לשעבר במנגנון הביטחון הסובייטי; טבעי שלצרכי הפוליטיקה וההפחדה הם משתמשים בשיטות היחידות הידועות להם: חיסולי-ראווה.

 

בהערה שהוסיף ג'וסף קונרד שנים מאוחר יותר לספרו "לנגד עיניים מערביות", הוא ציין שהדבר היחיד שהשתנה ברוסיה במעבר ממשטר של צאר למשטר של קומוניסטים הוא "שינוי השמות", וסיים באמירה נבואית: "המדכאים והמדוכאים שניהם רוסיים. העולם ניצב שוב פנים אל פנים מול האמת: הנמר (הרוסי) לא יהפוך את חברבורותיו".

 

אכן, נראה שלא.

 

עוד בבלוג: ירון זליכה וגבולות האימפוטנציה