בית הקפה של נוני: המציל

אני גמלאי של משטרת ישראל, 25 שנה במשטרה, חמש שנים כשוטר, והשאר כבלש ביחידה המרכזית. שם למדתי דברים מעניינים רבים, ובעיקר לשמוע, להאזין להקשיב, לראות ולתצפת, ולהסיק מסקנות. אני מבלה המון בבית הקפה של נוני, ומידי פעם מזדמנות לי שם הרפתקאות

אני מבלה המון זמן בבית הקפה הזה, את כל הזמן הפנוי שלי אני מעביר בו. ובעצם אם אני חושב קצת לעומק, אני מגלה שאין לי בכלל "זמן לא פנוי", למעט שעה או שתיים פה ושם, אותן אני מעביר בפעילות התנדבותית.

 

בית הקפה הזה אינו אחד מבתי הקפה האופנתיים שבתוך תל אביב עצמה, הוא נמצא דווקא באחת מהשכונות הצמודות לתל אביב, שכונה שנבנתה בעיקר עבור זוגות צעירים שיש להם כמה מעות מיותרות להשקיע בדירה מעל הממוצע.

 

הזמן הפנוי הרב שעומד לרשותי כדי להעבירו בנעימים ביניקת אספרסו ומיני קפה אחרים בא לי בזכות יציאתי לגמלאות. אני גמלאי של משטרת ישראל, 25 שנה במשטרה, חמש שנים כשוטר, והשאר כבלש ביחידה המרכזית. שם למדתי דברים מעניינים רבים, ובעיקר לשמוע, להאזין להקשיב, לראות ולתצפת, ולהסיק מסקנות.

 

כשהשתחררתי ניסיתי את מזלי בכתיבה, כתבתי רומן מתח בלשי, שלמזלי הפך לרב מכר ממש בן לילה. גם ספר ההמשך שלו, שכתבתי כעבור שנה, הצליח מאוד. היום אני יושב לי בקפה ומשרבט רשימות, שבסופו של דבר יהפכו, כך אני מקווה, לעוד רומן מוצלח.

 

בעבר ניתן היה לראות את הים מתוך אזור בית הקפה, אבל לפני כשנה התרוממו למולנו כמה בניינים גבוהים שחסמו את שדה הראייה. היום ניתן לראות פיסה קטנה מהכחול של המים רק משולחן אחד שניצב בקצהו של בית הקפה, וזהו השולחן אותו אני מאכלס יחד עם נוני.

 

נוני הוא בעליו של בית הקפה. בעבר היה טיילן רציני בעולם ועסק בעבודות שונות ומשונות, שאחת מהן היתה דוגמן בית של ארמאני. נוני בחור יפה תואר, תמיד שזוף צבע עורו שחום, פניו יפות, ויש לו זוג עיניים ירוקות, כאילו שתלו לו שם זוג איזמרגדים. גופו רזה ושרירי, והוא נוהג להתלבש במיטב בגדי האופנה.

 

הן נועצות בנוני מבטים חרמניים

בזמן שהוא פנוי מעיסוקיו במטבח הרי מתיישב לצידי ואנחנו מפטפטים לנו על נושאים ברומו של עולם, וגם על נושאים מעניינים באמת. כשנוני יושב איתי בחוץ מתמלא הקפה כבדרך פלא בנשים צעירות יותר או פחות, במצבי צבירה שונים של הריון, או עם כמה זאטוטים מצווחים ומקשקשים, ובינות לשיחות הנפש שהן מקיימות, הן נועצות בנוני מבטים חרמניים.

 

בית הקפה נמצא תחת כיפת השמיים, והשולחנות ניצבים במעין חצי עיגול, וביניהם חוצצות אדניות עם צמחים טרופיים די גבוהים, כדי ליצור רושם של אינטימיות לכל שולחן.

 

אתמול אחר הצהריים ישבתי עם נוני בשולחן "שלנו" ודיסקסנו על הא ועל דא, ויחד עם צללי בין הערביים הגיעו לקפה ארבע מדונות נחמדות, מלהגות ומצחקקות. הן הזמינו קפה וסלטי בריאות ממעיין, המלצרית החביבה של נוני, אשתו האהובה זה חמש שנים, והחלו לפטפט. החושים הבלשיים שלי התעוררו, והקשבתי לשיחתן, שהלכה והתמקדה בגברים, או ליתר דיוק - ביצועי הגברים.

 

המדונה הראשית, גרושה, כפי שהסתבר, סיפרה להן על הדייט של אתמול. "הכל היה נפלא, איזה ג'נטלמן, ואיזה נימוסים, בחור מקסים. אבל כשהגענו למקום החשוב ביותר בדייט - מה אני אגיד לכם בנות, זה לקח בערך 14 שניות".

 

ארבעתן התפוצצו מצחוק, והיא הוסיפה: "וזה כולל משחק מוקדם לפני ומקלחת אחרי".

 

חברתה דיברה בקול נמוך יותר ולא הצלחתי להבין מילה, אבל כשסיימה שוב בקעו פרצי צחוק היסטריים מהשולחן.

 

"ומה איתך?" פנו לג'ינג'ית החמודה שישבה איתן. האדמונית היטיבה את ישיבתה בכסא, כחכחה בגרונה נמרצות ואמרה "אוקיי, אם במהירות האור אנחנו עוסקים אז ככה..."

 

"אני צריך לשירותים", מלמלתי לעבר נוני וקמתי. הזזתי את הכסא, פסעתי אל מחוץ לטווח השולחן, אבל מעדתי, השתטחתי מלוא קומתי ונפלתי בדיוק על השולחן של הבנות. השולחן קרס, פיסות ירק ונתזי קפה ניתכו עליהן ועליי. הן קמו בבהלה, משמיעות קולות צווחה, ואז פלטה הג'ינג'ית החמודה צווחה נוספת: "יוני! מה אתה עושה כאן?"

היא פנתה אל חברותיה: "בנות, זה יוני, בעלי" ופנתה שוב אליו: "מה אתה עושה כאן? מתי הגעת?"

"הרגע", השיב, מנקה מעליו פיסת חסה רטובה "רציתי פעם אחת להפתיע אותך ולראות מי הן החברות הטובות האלה, ובכלל לשמוע על מה אתן מדברות כל כך הרבה שעות".

"נו? והצלחת?" שאלה בסקרנות ובחשש גלוי.

 

"כמעט", אמר, "עד שהשלומיאל הזה" - הוא הצביע לעברי - "עשה כאן את הבלגן".

 

הוא הביט בי במבט מזלזל, החברות הביטו בי במבט כועס. הג'ינג'ית נעצה בי מבט ארוך ובוחן.

 

למחרת, בעשר בבוקר, השתרעתי על הכסא שלי ליד נוני. "מעיין, בוקר טוב יפהפיה, את האספרסו הרגיל שלי בבקשה".

 

מעיין הגיעה עם מגש גדול, עמוס בארוחת בוקר לתפארת.

 

"מה זה, נוני? לא הזמנתי שום ארוחת בוקר", אמרתי.

"אתה לא, אבל הג'נג'ית מאתמול התקשרה על הבוקר וביקשה להגיש לך על חשבונה ארוחת בוקר ססגונית במשך כל השבוע כולו", הסביר. "איך ידעת?" שאל.

 

"סיפרתי לך שאני מתנדב למען הציבור פה ושם, אז זה באמת לא ביג דיל, בשעות הבוקר אני מתייצב בבית הספר היסודי בשכונה ועוזר לילדים לחצות את הכביש בבטחה", אמרתי.

 

"נו?"

"נו, אז הילדים החמודים של הג'ינג'ית מגיעים לבית הספר פעם איתו ופעם איתה, לא צריך להיות בלש גדול כדי להבין שהם נשואים. הבנתי אתמול שהיא הולכת לגמוז אותו עם תיאוריית מהירות האור והחלטתי להתערב, לפני שייקרה אסון".

 

"טוב", אמר נוני", "אתה יודע מה אומר הפתגם - כל המציל זוג מגירושים בישראל, הריהו..."

 

"הריהו אוכל כמו סוס", השלמתי.

 

 

האימייל של רפי