ממתי צבא חושב?

מי הרשה לגנרלים לכפות בפומבי את כוונת הרובה על נבחרי העם? שידברו בפורום המתאים, לא בפשקווילים

הנשיא טרומן הקטן פיטר את הגנרל מקארתור הגדול - הגנרל הפופולרי ביותר, גיבור מלחמה שניצח את יפן - מפני שהביע הסתייגות ממדיניותו וחרג מהפקודות. גנרלים לא אמורים להביע דעות פוליטיות או מדיניות, אלא אם כן אושרו לעשות זאת. הם נועדו להציע דרכים ולבקר דרכים צבאיות בתוך המסגרת שלהם, ולא לכפות בפומבי את כוונת הרובה, שדרכה חלקם רואה את העולם, על מה שמנהלי מדינה צריכים להכריע בו.

 

מהו פשר הדבר שאנו קוראים ושומעים מדי יום על מה חושב ומה רוצה ומה מציע הצבא, ואיך הוא לא מסכים עם מדיניות זו או אחרת? מה זה בכלל "הצבא חושב" או "הצבא לא חושב"? צבא לא חושב; צבא בונה כוח ולוחם. איך צבא של אלפי אנשים יכול לחשוב? מי הרשה לחיילים המבקשים תהילה לפרוש את השגותיהם באמצעות כתביהם הרבים ולהפריע למעשה המדיני וליצור חיץ בין העם לבין הפוליטיקאים שבהם הוא בחר? מי מרשה לגנרלים האלה להרעיף פחד ולהביע דעות של נביאים ולהתריע על מה שהם יודעים שיהיה, כאילו הם אורים ותומים?

 

אפילו כאשר צה"ל עוד היה צבא שניצח במלחמות, ולא משטרת מחסומים; כשרמטכ"ליו עוד לא נאחזו בקרנות המזבח ולא הביעו בפומבי את השגותיהם - התנגדו אריק שרון וישראל טל לקו ברלב. ההתנגדות הייתה עמוקה ולא אישית והובעה במסגרות מתאימות, והם לא עירבו את העם במלחמותיהם. הם היו מפקדים, אבל שלא כמו היום, הם היו גם חיילים. חיילים יכולים לומר מה שהם רוצים, אבל לא בפשקווילים.

 

אני האזרח הקטן לא צריך לדעת מה חושב תת-אלוף ה' או אלוף ו', האם אכן יש להפציץ או לא להפציץ, לירות או לא לירות. למתוח ביקורת מדינית על-ידי גנרלים בפומבי גובל בחוסר אחריות לאומית. אילו היה איתנו בן-גוריון, היה לא רק מפטר חלק ניכר מן הקצונה הבכירה ובוודאי את ראשה ואת שר ביטחונה, אלא מעמיד אותם לדין.

 

פעם רצינו לדעת איך צה"ל הביא את הרדאר מן התעלה. ניסינו: אני - את הגנרלים שהכרתי, יהורם גאון - את שלו. הם שתקו. ואני מדבר על ידידים טובים. זוכר את ויצמן אצלו בבית, כשהוא אינו מניד עפעף כדי לעזור לנו. בסופו של דבר, הסמל רחמים נתן לנו איזשהו מידע, ולכן הוא לא נשאר הרבה זמן בצבא. היו זמנים.