שנות הלימודים זכורות לו כשנים קשות מאוד. בודד, מרוחק מהוריו, תלוש מהחברה בה גדל, חש מנשה לא פעם שהגיע "לארץ אחרת". הלימודים היו תובעניים, נדרשו ממנו שעות ארוכות של השקעה וריכוז על מנת לעמוד בקצב ולסיים את התואר. כדי להשלים את המילגות ולעמוד בתשלומי שכר הלימוד עבד בעבודות סטודנטים שונות. מובן שלא היה לו פנאי לחיי חברה משום סוג, ועד היום הוא מתאר את חמש השנים האלה כ"שנת חורף" שלו. כש"פקח את עיניו" כבר היה בן 26, עם תואר מהנדס ביד, הצעת עבודה בחברה קטנה ומוצלחת, דירה מקסימה ששכר בעיר יפה במרכז הארץ - ובלי שמץ של ניסיון ביחסים שבינו לבינה.
השנים הבאות עברו עליו בעיקר בעבודה. מנשה עבד שעות ארוכות בכל יום וגם בסופי שבוע, ולא במפתיע עלה במהירות בסולם הדרגות. אנשים אהבו ללכת לאכול איתו צהריים, כי הוא מנומס, אדיב וקשוב, אבל למעשה לא נוצרו בינו לבין האחרים שום ידידויות משמעותיות, וכך בתום שעות עבודה מפרכות היה חוזר לביתו הריק, בודד ועצוב.
נדרשו למנשה די הרבה שנים להבין שהוא בודד ועצוב. ההכרה חלחלה אליו לאיטה, ובכל פעם מחדש הטביע את עצמו בעוד ועוד שעות עבודה כדי להימנע מהשאלות "מה עכשיו? מה עושים? לאן אני הולך?"
אחרי פגישה או שתיים, הקשר היה דוהה ומתפוגג
חברים בעבודה ניסו מדי פעם לשדך למנשה את החברות של בנות הזוג שלהם. כולם ראו בו חומר של חתנים - בחור טוב, אמין, מסודר, רציני. אבל מנשה לא הצליח ליצור קשרים עם אותן בנות, בלי לדעת מדוע. ובכל פעם, אחרי פגישה או שתיים, הקשר היה דוהה ומתפוגג.
ההחלטה להגיע לטיפול לא היתה פשוטה. הוא לא ממש האמין בפסיכולוגיה, ולא ידע מה יוכל להשיג בטיפול. אבל הוא כן ידע שהוא מסובך ותקוע כבר שנים. הוא גם הרגיש ששום דבר לא ישתנה, אלא אם יעשה שינוי של ממש. בפגישות הראשונות בינינו סיפר לי באריכות ובפרוטרוט את סיפור חייו. כשהגיע לתיאור חייו בהווה, שאלתי אותו כמעט באגביות "ומה עם היכרויות דרך הרשת?"
"השתגעת?" ענה, "מי מסתובב ברשת? בנים שרלטנים, בנות זולות. זה עולם המיואשים. להיות שם זה להעיד בקול רם על כשלוני".
בשבועות הבאים דיברנו שוב ושוב על האופציה להכיר בנות באינטרנט. "מה אכפת לך?" ניסיתי לשכנע. "כמה בחורות תוכל להכיר עוד דרך החברות של החברים שעובדים איתך? איזה סיכוי יש שמפגש מקרי בסופרמרקט יוביל לזוגיות?"
סטטיסטיקות פגשו דעות מוקדמות, טיעונים רציונאליים עפו מול פחדים של הלב. בסופו של דבר, באי רצון בולט, הוא הסכים לתת לזה צ'אנס.
הבנות באתר נראו לו כולן מנוסות ומתוחכמות
המפגש הראשוני של מנשה עם אתר ההיכרויות הוליד אצלו קיפאון. מיד עם כניסתו לאתר קיבל "חץ" מבחורה שהיתה אונליין: "אפשר לצ'וטט איתך?" שאלה. הוא סגר את המחשב מבוהל. מנשה חווה את האתר כשוק בשר אכזרי ומנוכר. הבנות נראו לו כולן מנוסות ומתוחכמות. הפחידה אותו האקטיביות שלהן. "למה שהן ירצו בכלל אחד כמוני?" חזר ושאל.
במפגשים הבאים התחלנו להכיר את חוקי ההיכרויות ברשת: אם בחוץ הגברים ציידים והנשים מלקטות, ברשת הנשים ציידות בדיוק כמו הבנים. הן קוראות כרטיסים של בחורים, מסמנות מי מוצא חן בעיניהן, פונות ביוזמתן ויוצרות שיחות ומפגשים, ומסננות את מי שלא מוצא חן בעיניהן, בדיוק כמו הבנים.
מנשה למד בהדרגה לשחות בז'אנר החדש. כשמקבלים טלפון של בחורה ממישהו בעבודה, השיחה מתנהלת לגמרי אחרת מאשר טלפון אחרי שקראת את הכרטיס של הבחורה באתר. המדיום הזה, שנראה בהתחלה מנוכר והמוני, התגלה בהמשך כידידותי ומאפשר הרבה יותר מהרגיל: הבנות מתארות בכרטיסים את עצמן, את התכונות שלהן, את התחביבים, ספר או סרט שהשפיעו עליהן, ועוד הרבה פרטים שיכולים לעזור בתחילת שיחת היכרות. עוד הן מספרות בכרטיס איזה גבר הן מחפשות, איך הן מדמיינות פגישה ראשונה מוצלחת, על מה לא יוותרו ביחסים - שפע של חומר.
ובכל זאת, אחרי שבועות ארוכים של חיפושים, עדיין לא נרשמה שום התחלה אמיתית ולא נולד לו שום דייט. מנשה התייאש במהירות. "זה הכל אוויר ורוח. אני לא מאמין שאנשים באמת נפגשים כאן", אמר במרמור.
"תגיד, איך נראה הכרטיס שלך?" שאלתי יום אחד.
"מה ז'תומרת? את כבר יודעת שאין לי תמונה". בשבועות האחרונים העלינו את שאלת התמונה פעם אחר פעם. כולם מכירים את הסטטיסטיקה: כרטיסים עם תמונות מקבלים פי 8 תגובות. ובכל זאת, מנשה לא רצה לעבור את הסף הזה ולהיחשף "עם תמונה אני ארגיש לגמרי ערום".
"אתה מוכן להראות לי את הכרטיס שלך?" העזתי לשאול. פסיכולוגים שומעים במשך היום הרבה מאוד סודות, אבל אולי תתפלאו לשמוע, אנשים ממש לא אוהבים להראות את הכרטיסים שלהם באתרי היכרויות - זה מרגיש להם לא פעם כדרגת אינטימיות גבוהה במיוחד.
מנשה הסכים, ולהפתעתי גיליתי, שלמרות שאנחנו מדברים על האתר בו הוא רשום כבר כמעט חודשיים, הוא "שכח" לספר לי פרט קטנטן משמעותי: הוא לא באמת מילא את הכרטיס שלו. מלבד התיאור החיצוני שלו - גובה, משקל, צבע עיניים, והגיל - לא הכיל הכרטיס דבר. בכל המקומות שהתבקש לכתוב תיאור מפורט - של עצמו, של מערכת היחסים כמו שדמיין אותה, של פגישה ראשונה אידיאלית, מה למד מקשרים קודמים וכולי - הוא כתב שורה ארוכה של נקודות ופסיקים.
הכרטיס שלו היה מזן ה"ללכת עם ולהרגיש בלי"
לקח לנו זמן להבין מה קורה כאן. מנשה אמנם הסתובב באתר, שילם כסף על מנוי, ולכאורה חיפש קשר, אבל הכרטיס שלו היה מזן ה"ללכת עם ולהרגיש בלי". כרטיס בלתי מחויב ולא מזמין, שבעצם העיד עד כמה מנשה עדיין לא פנוי לקשר, למרות שלא ידע להגיד את זה על עצמו.
בחודשים הבאים דיברנו לא מעט על מה זה להיות "פנוי לקשר". הדימוי העצמי הנמוך של מנשה, והאמונות השליליות שלו לגבי העולם, חברו להיסוס הכללי שהיה לו עדיין מ"שוק הבשר האלקטרוני" וטרפדו את מאמציו למצוא קשר. אבל הם לא מנעו ממנו את השחיקה, האכזבה והתסכול. מבחינתו, הוא עדיין בילה באתר שעות ארוכות בכל יום, ועדיין ניסה והשתדל ליצר קשרים, בלי שום הצלחה.
אחרי לא מעט שכנועים, מנשה החליט שהוא מתקדם צעד נוסף וממלא את הכרטיס. כבחור יסודי, הוא למד את הנושא ובדק ברצינות איך נראים כרטיסים של בחורים אחרים בגילו, מה כתוב בכרטיסים הפופולריים ביותר ומה ממליצים באתר עצמו. התוצאה לא איחרה לבוא: כרטיס מלא הומור, עוקצני ומתוחכם, שהוליד לא מעט התחלות : "רוצה אותך יודעת לחנות ברוורס, מבשלת שקשוקה טובה ומרכיבה בקלילות רהיטים של איקאה" כתב. הבנות השיבו במשחקי מילים, בפלירטוטים מרומזים וגם בהצעות ישירות בדמות מספרי טלפון סלולריים.
הכרטיס הזה העביר את מנשה שלב: הוא הגיע לשלב שיחות הטלפון. אבל כאן נתגלתה בעיה חדשה, שכן הקלילות שזרמה מהכרטיס של מנשה הושגה בעמל רב, והיה קשה לשחזר אותה בשיחות. פעם אחר פעם הסתיימו השיחות בלא כלום.
אחד השינויים הגדולים שהתרחשו בהמשך היתה הנכונות של מנשה להעלות לאתר תמונות שלו. בתחילה בתור "תמונות פרטיות" ואחרי מספר שבועות, תמונות שחשופות לעין כל. כעת הוא היה כל כולו "בתוך המשחק" , מוכן להתנסויות, יודע מראש שיגיעו גם אכזבות. ואכן, מיד לאחר שהעלה את התמונה שלו לאתר, מנשה עבר שלב והצליח לצאת לדייטים.
שלב הדייטים הראשון היה אכזרי וכואב
פגישה אחר פגישה זה לא הלך, לא התחבר, לא הצליח. שלב הדייטים הראשון היה אכזרי וכואב. פעם אחר פעם מנשה יצא מלא התרגשות ותקווה, ופעם אחר פעם חזר מתוסכל, מאוכזב ומוכה. כל הבחורות שרצו אותו לא נראו לו בכלל, מכל מיני סיבות משונות ומגוונות, ומהצד השני, קומץ הבחורות שהוא כן רצה דחו אותו, בזו אחר זו, בנאום שהפך להיות כמעט מנטרה קבועה: "אתה בחור מקסים, משעשע, חכם וטוב, הייתי שמחה שנשאר ידידים, אבל אני עכשיו בתקופה קשה/אחרי קשר/מחפשת את עצמי... זה לא מתאים".
מנשה מחק את הכרטיס. ביטל את המנוי שלו ונכנס לתקופה קודרת ומיואשת: "לא רוצה להיות מקסים. לא רוצה ידידוּת. אני כנראה לא בנוי לדבר הזה שנקרא זוגיות".
בחודשים הבאים נלחמנו בדיכאון ובייאוש. לא פעם היה נראה למנשה שאנחנו מובסים, שזה לא יילך. פעם אחר פעם לעג לעידוד שלי, לתקוות שניסיתי לטעת בו, לאופטימיות. אבל בסופו של דבר משהו בכל זאת חלחל, כנראה, כי יום אחד הוא החליט לחזור ולהתחיל מחדש. לגמרי אחרת.
הפעם, דיברנו על הכרטיס ארוכות ארוכות לפני שהגירסה הסופית שלו עלתה לאוויר. מנשה לקח את השאלות שם כפרויקט אישי והקדיש זמן ארוך מאוד למחשבה עליהן: איך הוא היה רוצה שתיראה מערכת היחסים שלו? מה הוא מבקש מעצמו? מהבחורה? מהקשר?
לאט לאט התחלפה המנגינה בחדר: תיאורים מפורטים של "האשה האידיאלית" בעיניו של מנשה - גובה, צבע וצורת השיער, משקל, זיקה לדת וכמה תארים אמורים להיות לה - התחלפו בתיאור פנימי שלה, של התכונות שלה ומה שהקשר איתה היה עושה לו. "הייתי רוצה אשה שתגרום לי לחזור מהר הביתה מהעבודה", פינטז. "אשה שתצחיק אותי, תבין אותי, תרצה אותי עוד ועוד".
הכרטיס שנכתב בסופו של דבר נראה לגמרי לגמרי אחרת מהקודמים. ובהמשך הכרטיס כתב מנשה "זוגיות זה הדבר הכי חשוב לי בחיים" וסיכם אגב כך עבודה מאומצת של חודשים ארוכים בטיפול. הכרטיס הזה הוליד הרבה מאוד פניות אליו, ולא במקרה גם דחף אותו לפנות להרבה מאוד בנות מיוזמתו. בחודשים הבאים התמודדנו עם פרק חדש ומרענן בגלגולי חיפוש הזוגיות של מנשה: מפגשים שהולידו עוד מפגשים, קשרים קצרים וארוכים יותר, סקס סופסוף, ובסופו של דבר.... אהבה!
שנתיים מהיום בו התחיל הטיפול, מנשה עומד להתחתן בקיץ הקרוב. שנינו למדנו בתקופה הזו המון, על היכרויות ברשת, על איך עובדים בלחפש זוגיות, על איך מעלים הילוכים ומתקדמים בתהליך המפרך הזה.
האתר של יעל