אחד הנימוקים העיקריים של עולם האחריות החברתית לצורך בהתנהלות נכונה של ארגונים הוא, שרק בדרך הזו יכול הארגון להבטיח שהעובדים יבחרו בו וירצו לעבוד במסגרתו. "מקום העבודה הנבחר" (Workplace of choice) הוא תואר, שתאגידים בינלאומיים מתחרים עליו מדי שנה, וכשהם מדורגים במקום נכבד בדעת הקהל של העובדים שלהם, הם גאים לפרסם את הדבר ברבים, וקל להבין זאת.
ארגונים, שאימצו סוג חשיבה כזה, גילו שהם מתחילים לשים לב לדברים, שקודם לכן לא זכו להתייחסות מעמיקה. התברר להם, שהעובדים מגיבים לא רק לגובה המשכורות וההטבות הנוספות, אלא גם לנושאים "רכים" יותר, כמו הסיכוי להתפתח מבחינה מקצועית, האתגרים האישיים, רמת העניין שמקום העבודה יכול להעמיד, האווירה, מעמדו של הארגון בציבור, היחסים בין עובדים והנהלה וכו'.
כדי לספק מענה לנושאים הללו, צריכה ההנהלה להרחיב את אופק החשיבה שלה, ולהבין שלא רק השורה התחתונה הכספית קובעת את איכות הארגון ואת סיכויי הקיום שלו לטווח הארוך. כדי להעריך את הסיכויים הללו, צריך לזהות גם את השורות התחתונות האחרות - החברתיות והסביבתיות. בעולם האחריות החברתית קוראים לזה Triple Bottom Line - השורה התחתונה המשולשת.
האם גם מדינה יכולה לאמץ סוג חשיבה כזה, שיאפשר למנהליה (סליחה, מנהיגיה) לדעת אם היא "מדינה נבחרת"? האם "העם הנבחר" אכן יכול לראות בישראל "מדינה נבחרת", כלומר מדינה שהוא בוחר בה?
לא כל עובד (ואפילו לא כל מנהל) יכול להרשות לעצמו לעזוב מקום עבודה מאכזב או גרוע ולעבור למקום עבודה נבחר. אבל אם ההנהלה של אותו ארגון תהיה מסוגלת לקלוט, שהיא מנהלת מקום גרוע - או אם הבעלים יבינו זאת - יש סיכוי לתחילת תיקון. כל עוד המערכת טופחת על שכם עצמה ומשכנעת את עצמה שהיא מנהלת אחלה ארגון, כשבפועל מדובר בארגון לקוי או קלוקל, אין שום סיכוי לתיקון.
מדינת ישראל ממשיכה לטפוח לעצמה על השכם. שרים באים והולכים, ושביעות הרצון העצמית הולכת וגואה. כשלים באים וחוזרים, והלקחים הולכים ונדחים. תקלות חוזרות ונשנות, והאחריות מגולגלת בבעיטה אל פתחם של אחרים.
הגיע הזמן להודות, שלא מדובר במחלקה בעייתית, משרד כושל או פקידים בלתי מתאימים. מדובר בתרבות ארגונית כללית וחוצת-ארגון, שעיקר עיסוקה הוא בטריקים, שטיקים, התנערות מאחריות, סגירת שורות והגנה על "שלנו", הסתרת מידע (או כסת"וח), התנערות מאחריות, טיפוח של תרבות ה"סמוך", התמקצעות בחפיפניקיות ובעיקר - הטלת האשם על האחרים, הקודמים, הבאים - מי שלא יהיה, רק לא "אנחנו".
רק ה ש"גים דפוקים
אין ספק - כל המנהלים והמנהיגים של המדינה הם אנשים מצוינים. יש להם בעיה אחת - יש להם ש"גים דפוקים. לכן, כשקצינים בכירים נדרשים לקחת אחריות על הפשלות שלהם, הם מתרעמים, כי הם אנשים מצוינים; לכן, בכירים במשטרת ישראל אינם אחראים לבריחה של בני סלע, כי הם אנשים מצוינים ויש הרבה דרגות מרחק בינם ובין הש"ג שלא סגר את האזיקים; לכן, מורים בישראל הם בורים ועמי ארצות, שבטוחים כי מותר להם להעתיק בבחינת ידע, ובלבד שלא תיחשף עליבותם; לכן, קציני צה"ל הם אנשים לא משכילים, שעולמם צר כעולם נמלה, ולא רק שהם לא עוברים את המכללה לביטחון לאומי, הם אפילו לא ממש מתעניינים בהיסטוריה צבאית ובשמותיהם של גדולי הגנרלים מההיסטוריה, כי הם הרי אנשים מצוינים והם יודעים, שגם אחרי הפרישה תמשיך ההילה לזהור מעל ראשם הריקני, ובאיזשהו משרד ממשלתי או בנקאי או תאגידי ממתין להם הכסא, שבו ימשיכו להיות אנשים מצוינים, שלא שווים כלום.
הגיע הזמן, להודות שהאגדה פגה. שאולי ישראל מלאה באנשים מצוינים, אבל כשהם נמצאים בקרב כל כך הרבה ש"גים דפוקים, מצוינותם הולכת ומידלדלת וכך גם יכולתם לטפח עוד מצוינים בדור הבא. ומדור לדור, יותר ש"גים דפוקים תופסים, כנראה, את הכיסאות הנכבדים של האנשים המצוינים באמת, שהלכו לעולמם.
ישראל, כארגון, מנוהלת בצורה גרועה. ולא תשנה העובדה, שהמשקיעים באים מחו"ל ומזרימים לקופה כסף רב. הם באים אל יחידי הסגולה, אל הפטנטים המיוחדים, אל הפיתוחים המצוינים באמת. בהשאלה לעולם התאגידי, הם באים לקנות את מחלקת המו"פ, ואין להם עניין בזיבורית. והזיבורית זה כל השאר. הזיבורית היא הנחיתות שיוצאת מבתי הספר של ישראל, שעם כל הפטפטת של שריה החינוך המתחלפים - מושקעים בהם הרבה פחות כספים מאשר בכל מדינה מפותחת בעולם; הזיבורית היא הסביבה, שהולכת ומזדהמת ואיש לא מתעניין בה באמת; הזיבורית היא הנחיתות של הצבא, שאפילו להגן לא מצליח מזה זמן וצריך להתחיל ולהודות בפה מלא, שהמסך עלה על מציאות חדשה, ואף אחד לא הכין אליה את האנשים המצוינים במדים; הזיבורית היא המציאות רוויית הפשע, האלימות, הרצח ברחובות ובחדרי השירותים של בתי ספר.
המציאות הנחותה הזו אינה משתנה רק בגלל שמשקיעים מחו"ל קונים את סטף ודומיו ואת מצויינותם.
ישראל, כארגון, צריכה לקחת יועץ מבחוץ, כזה שמגיע לרגע ורואה כל פגע, ולהפיק דו"ח אחריות חברתית, על כל סעיפיו ותתי-סעיפיו. התמונה הרעה, שתעלה מדו"ח כזה, עשויה להיות הצעד הראשון לתיקון, שבלעדיו לא יהיה קיום למדינה זעירה, המנסה לשרוד בסביבה עוינת ובמציאות שמהירות השינוי שלה מחייבת גמישות, זריזות והתמקדות קיומית מדויקת מאוד.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית