אליל אמריקני

השירים אומנם נותרו צחים כבדולח, אבל ה-DVD שמתעד את מסע ההופעות של פול מקרטני בארצות הברית מתעסק בעיקר בדבר אחד: פולחן אישיות נוסח אמריקה. גיא בניוביץ' גילה בכאב שלפעמים המוזיקה היא רק תירוץ

מסתבר שפול מקרטני אמריקני. אני, בכסילותי, האמנתי כל השנים שמדובר בסיפור הצלחה ליברפולי למהדרין, שהפך ב-40 שנה לאיש העשיר ביותר במוזיקה. והנה בא ה-DVD החדש שלו, "The Space Within Us", וטופח על פניי. אמרו שלום למקרטני האנגלי, ברוך הבא אמריקרטני.

 

25 מצלמות, לא פחות, גויסו לפרויקט האמריקני של מקרטני, והתוצאה ניכרת. זהו DVD מהוקצע, עשוי במיומנות, המתעד את סיבוב ההופעות בארצות הברית ב-2005. ומקרטני אכן חרש – ממיאמי, דרך וושינגטון וניו יורק ועד טמפה, מילווקי, יוסטון ולוס אנג'לס. חוצה אמריקה, אין מה לדבר. יחד עם הבמאי הקבוע שלו, מרק האפלי, הוא יצר כאן סרט, או מוצר, שהוא אמריקנה טהורה. יותר משהוא מציג את מקרטני, הוא מציג את היחס שלו זוכה מקרטני של היום בארצות הברית, משהו שבין סלבריטי-על לאלוהים.

 

יש משהו מביך בצפייה בהופעת רוק המנומרת בציטוטים נרגשים מפי פרופסורים למוזיקה, מוזיקאים מזדקנים והנשיא לשעבר ביל קלינטון (!), שכל אחד מהם מסביר לנו על חשיבותו של מקרטני לעולם ולכולנו. עכשיו תראו, אני יודע שמשעמם קצת לקלינטון מאז שרעייתו תופסת את עיקר המשחק הפוליטי בבית, אבל ג'יזס, ביל – עכשיו אתה מופע שוליים ב-DVD? מה הלאה, תדבב משחק פעולה בפלייסטיישן?

 

היה גם איזה אחד לנון, לא?

בין ארבעה מוקדים מקפץ הסרט של מקרטני. ישנם,כמובן, השירים המבוצעים על הבמה, ואליהם נגיע בסוף. יש את הסינקים המתמשכים מפי מעריצים כמו קלינטון, הבמאי קמרון קרואו, איש פרל ג'אם אדי ודר ושות'; יש תיעוד של פרצופים בקהל ותגובותיהם למוזיקה (כולל ידועים למדי. שימו לב לבילי ג'ואל ושלל שחקנים עושים תנועות שפתיים נלהבות ומגלגלים עיניים בתשוקה); ויש גם מה שנקרא "חומר דוקומנטרי" - פול עם הנגנים, הנגנים מספרים על פול, פול בלי הנגנים, וכמובן, סחיטה עיקשת של תיעוד כל ימיו של מקרטני מינקות ועד ביטלס. כל התמונות נשלפו מהארכיון, אף עין לא נשארת יבשה. מספרים, אגב, שהיו שם עוד כמה חבר'ה. בביטלס, זאת אומרת. אפילו אחד, בנון או לנון, שהיה לו קצת כישרון. מילא. שיוקו אונו תשלים ב-DVD משלה.

 

בין יתר הקטעים מובא סיפורה של משפחה אמריקנית ממוצעת, שביתה הפך למוזיאון פול מקרטני בזעיר אנפין. בובות פול ותמונות פול מונחות בכל פינה. כשאתה מאזין לאנשים הטובים האלה מספרים עליו, אתה משתכנע סופית שפול הוא משלנו. כלומר מעיירה קטנה בטקסס או באריזונה. אז מה אם יש לו קצת מבטא?

 

ונסיים במוזיקה. חברים, ניסיתי ככל יכולתי לגייס את מידת הציניות הראויה, אבל קשה. זה מופע מקצועני למופת, והשירים נותרו צחים כבדולח, מימי הביטלס, דרך להקת "כנפיים" ועד האלבום האחרון של מקרטני הסוליסט. האיש, בן 64, שר נפלא, יש לו להקה מצוינת והוא לא מתבייש להרחיק איתה עד 1963, אם צריך. פה ושם מזדקר ביצוע שממש מחזיר אותך אחורה, ובאופן הטוב. לי זה קרה בביצוע מצוין לשיר "Let Me Roll It", מתוך אלבום הסולו הטוב ביותר של מקרטני, "Band on the Run". השיר, הנשען על ריף גיטרה עצבני, מבוצע לעילא ולעילא. שאפו.

 

יש גם קצת הומור עצמי (פול מספר - וזה מתועד - איך נפל בטיפשות לתוך חלל בבמה שממנו עולה הפסנתר), יש טונה וחצי של ביטלס (דוגמאות: Eleanor Rigby, I will, Hey Jude, Get Back, Penny Lane והרשימה עוד ארוכה), והקהל מתמוגג. ושוב ושוב גולשות מצלמות הרחף אל סצנות של גברים מזדקנים מתחבקים עם אהובותיהם שכבר ראו שנים טובות יותר. של סבים האוחזים בנכדיהם ומנחילים הלאה את המורשת. של טינאייג'רים מניפים בצווחות שלטים בסגנון "מתים עליך, פול". ומאוחר יותר, כשהכל ייגמר, ואורות הבמה יכבו, יילכו כולם הביתה, לחווה, יישבו סביב שולחן העץ הרחב ויאכלו מפשטידת התפוחים של אמא. ויאמרו אמן.