הצעה שאי אפשר לסרב לה

כשמריו פוזו, מחברו של "הסנדק", הלך לעולמו, ידעו שליטי עזבונו כי התרנגולת אמנם מתה, אבל עדיין ייתכנו ביצי זהב. אז הם בחרו במארק ויינגרדנר לכתוב את ספר ההמשך, הרואה כעת אור בעברית. אז מה אם הוא לא חושב ש"הסנדק" זה ספר גדול

חודשים ספורים לפני שהגיעה ההצעה שבתחילה סירב לה, היה מארק ויינגרדנר, סופר מוערך ומנהלה של תוכנית כתיבה באוניברסיטת פלורידה-סטייט, די מרוצה מן החיים. כשהביקורות בארצות הברית קוראות לך "Literary novelist" סימן שספריך נחשבים לרציניים ומכובדים, שונים מערימת הקרא-וזרוק שהיא רוב תפוקתה המכורכת של מעצמת-העל. כשאפשר להתפרנס מזה יפה וגם ללמד סטודנטים באוניברסיטה לכתוב - מה רע? ובמיוחד באוניברסיטה שמזמינה יוצרים מתחילים להצטרף אליה כך: "ברוך בואכם לאוניברסיטת פלורידה, מקום בו מזג האויר נפלא, הצדפות, הברביקיו והברבוניות המעושנות הכי טובים שיש, וקהילת הכותבים הכי תומכת שתמצאו" . הוא לא חיפש צרות: הצרות מצאו אותו. והן היו טובות במיוחד.

 

כשמריו פוזו, מחברו של "הסנדק", הלך לעולמו, ידעו בני משפחתו ושליטי עזבונו כי התרנגולת אמנם מתה, אבל עדיין ייתכנו ביצי זהב, אם רק יחפשו אותן בתבונה. ג'ונתן קארפ, העורך של "הסנדק" – הספר ראה אור ב-1969 – פתח איפוא בפעולה דיסקרטית לחיפוש יורש. עשרות סופרים התבקשו להציע מתווה של עלילה. ויינגרדנר, צריך לומר, היה סקפטי. "חשבתי שבסופו של דבר יבחרו בסופר שכותב מותחנים, רצוי בעל שם מוכר לציבור", הוא אומר בשיחה מטלהאסי, פלורידה, לרגל צאת "שובו של הסנדק" בעברית. קארפ לא הבטיח לו שייבחר, אבל אמר שהם מחפשים מישהו שכותב כמוהו: מתוך היכרות עמוקה עם בעיות חברתיות של קבוצות שוליים בארצות הברית, ומתוך כשרון להפוך את אלה לקצב עלילתי סוחף ולדמויות בשר-ודם ממש.

 

מבין העשרות – ואולי יותר – שלא עמדו בפיתוי, ויינגרדנר נבחר למרות שאיננו איטלקי וגם לא סיציליאני ("אם כבר, אני גרמני-אירי ובמובן זה המורשת של תום הייגן, הקוניסיליירה האגדי של משפחת קורליאונה, מובנת לי היטב") ולא, לא היה לו קשר קודם משמעותי לעולמה של המאפיה. ממש כמו למאריו פוזו. "כל מה שאני יודע על המאפיה למדתי בספריה הציבורית של ניו יורק", צוטט פוזו שוב ושוב בחייו.

 

וכל מה שאתה יודע?

 

"האקלים התרבותי אחרי ה'סנדק' התמלא בספרים, תחקירים, דיווחים ומיתולוגיה של המאפיה, לא חסרו לי חומרים, קראתי יותר מ-200 ספרים עד שהרגשתי שאני מוכן – וכמובן, צפיתי שוב בסרטים, כי כבר אי אפשר לנתק אותם מן הספרים ולא צריך".

 

פוזו חגג על העמימות

אחת הסיבות לבחירה בוויינגרדנר היתה הדרך שתכנן לטפל בחומרים הקיימים. סופרים אחרים הפליגו אל נעוריו של ויטו קורליאונה בטרם היותו לדון, תקופה שמוזכרת בספר המקורי ביבשושיות שמתחננת לפיתוח. כנראה האמינו בזכותם לעבוד על לוח ריק ולהמציא קצת. ויינגרדנר הבין שככה לא מנצחים, ובחר להתמקד במה שידוע לנו ומוכר, למלא פערים של זמן, להמציא דמות של יריב ראוי למייקל, לפתח את דמויותיהן של הנשים בעולמה של משפחת קורליאונה – ולהוסיף הומור. כל זה מתרחש בפרקי הזמן שפוזו לא כיסה בספר המקורי, ושהסרטים לא התייחסו אליהם. עוד תוספת מרנינה היא נוכחותו של נשיא צעיר ושטוף זימה ממוצא אירי בבית הלבן: נשמע מוכר? ומה אם נפליג עוד קצת ונניח שהנשיא הזה הגיע לבית הלבן בזכותה של משפחת קורליאונה?

 

התוצאה המצטברת: שני ספרים. "שובו של הסנדק" זכה לביקורות מחמיאות מאד ונמכר יפה ("אני לא אגיד לך כמה כסף עשיתי ממנו אבל אני לא מוכן להתלונן") ו"נקמת הסנדק" שוחרר אל המדפים בארצות הברית לפני כחודש, והביקורות טובות אפילו יותר מאלה של ספר ההמשך הראשון.

 

עם כל זאת ולמרות כל זאת, אני נזכרת בעוד אמירה מפורסמת של פוזו, שהיה סופר רציני, מוערך וחסר-פרוטה לפני שכתב את "הסנדק". "הייתי בן ארבעים, היו לי חמישה ילדים וחובות. הגיע הזמן לבגוד". גם בחייו של ויינגרדנר? "בשום אופן לא", הוא יורה בשליפה. "אני הוזמנתי להתעמת עם פיסה מרהיבה של מיתולוגיה אמריקנית ולכתוב משהו שאיננו מותחן, שלוקח את המקור למקומות אחרים וגם מכניס שיפורים משמעותיים בסאגה של המשפחה".

 

אבל הרי לא מדובר על ספר מקורי. כל הדמויות, העלילה, המניעים – כבר היו מונחים לפניך.

 

"רגע, ובספרים אחרים זה לא כך? כולנו כותבים נגזרות של משהו שכבר היה, שכבר קראנו, שכבר חווינו בספרות ובסרטים – קופולה הרי לא יצר את הדמויות, גם הוא עבד עם תסריטים מאד מהודקים".

 

אהבת את "הסנדק"?

 

"האמת שהתחברתי יותר לסרטים. את הספר קראתי בגיל 12 ולא חשבתי שזה ספר גדול. במבט מאוחר יותר, עם כישורים של מורה לכתיבה יוצרת, אני חשוב שחלק מן ההצלחה של הספר נובע מזה שהוא לא משתבץ היטב בשום נוסחה ז'אנרית. זה לא מותחן פשע מקובל, וגם לא סאגה משפחתית מקובלת, וגם לא בדיוק ספר רציני מבחינה אמנותית".

 

אולי חלק מן ההדהוד התרבותי שלו נובע מן העומק הטראגי, מן הכורח: ויטו קורליאונה לא בחר בחיי פשע. הם בחרו בו. מייקל קורליאונה עשה כל מה שיכולתו כדי לצאת מן החיים הללו, ולא הצליח וסופו שהפך לאכזר מכל קודמיו בתפקיד. "אבות אכלו בוסר" הוא לא בדיוק נוסחה של מותחני-פשע.

 

"ברור שיש לו עומק טראגי, וברור גם שהסאגה הזאת הגיעה לתרבות הסיפורים האמריקנית – במלים ובקולנוע – בדיוק כשמאסנו במערבונים שבהם אין עמימות מוסרית, הכל מתנהל בשחור ולבן, טוב ורע, וכולנו יודעים מי הטובים ומי הרעים. פוזו חגג על העמימות הזאת. פתאום ראינו שהממשל מושחת לא פחות מן המאפיונרים הכי גרועים, ושהמאפיונרים מסוגלים למעשי צדקה וחסד לא פחות מן הכמרים. בעידן של המלחמה בווייטנאם, של רצח קנדי ושל ווטרגייט, זה היה ספר נכון מאוד ומורכב מאוד".

 

והוא הגיע גם בעידן של המשפחה האמריקנית הדיספונקציונלית. משפחת קורליאונה, למרות ריבוי מקרי המוות הבלתי טבעיים ולמרות שמייק רוצח את פרדו, היא מודל של לכידות. אולי גם בגלל זה אנחנו אוהבים אותה?

 

"לא הייתי נסחף. בעיניי, כל משפחה שיש בה יותר מאדם אחד היא בהכרח דיספונקציונלית. הערכים הישנים טובים אולי למהגרים שזה עתה הגיעו מסיציליה, אבל אחר כך הם נשברים במאמץ להיטמע בחברה האמריקנית. המאמץ לא עולה יפה, וזה חלק מן היסוד הטראגי בסיפור המשפחה".

 

אז במה שיפרת את המקור?

 

"כשקראתי שוב ושוב את 'הסנדק' הבנתי שפוזו לא ניחן בכושר תיאור פלסטי שממחיש את הדרמה הנפשית של הרוצח. רציתי לכתוב כך שרצח ירגיש כמו רצח אמיתי, שתחושותיו של הרוצח ידברו אל הקורא, ושלמייקל סוף סוף יקום יריב אינטליגנטי כמוהו שעצם נוכחותו תסכל את שאיפותיו העמוקות ביותר – ללגיטימיות בחייו ובחיי משפחתו".

 

הנשים של משפחת קורליאונה

כשתקראו את "שובו של הסנדק", אנא הצטיידו בעצבי ברזל. שאם לא כן, מראה של חולדה החופרת מחילה ויוצאת מפי הטבעת של גוויה – ועוד אחת מן הפה שלה – ימנע מכם להירדם בדיוק כמו תמונתו של ראש סוס כרות בסרט הראשון בשלישייה. ואם לא זה, אז מראה של גו אנושי חי שנחתך לשניים בתאונת דרכים מבוימת, או תיאור גרפי משכנע במיוחד של התפצפצות גולגולת, ושל פרץ האדרנלין העוטף את המפצפץ. רצח, ולא חשוב כמה מקרי רצח מרובים יש בספר הזה, מרגיש כמו רצח.

 

"פוזו לא התעניין כלך כך בדמויות הנשיות", מתלונן ויינגרדנר, שמצא שם כר לפיתוח. "אני אוהב במיוחד את תרזה האגן, אשתו של תום, עם היומרות האמנותיות שלה שאמורות להדחיק את האמת על חייה בצלו של אדם מאד בעייתי ומסובך".

 

ואת קיי קורליאונה, הקדושה המעונה?

 

"קצת פחות. ראשית, היא לא בדיוק קדושה, למרות שאימצה בחום את הקתוליות והלכה למיסה כל יום כדי לכפר על חטאי בעלה. היא מודה בפני עצמה בספר שחלק גדול מן הריגוש בהתאהבותה למייקל נבע מזה שהיא דווקא ידעה במה הוא עוסק, או לפחות ניחשה, ונמשכה אל הכוח האפל. וחוץ מזה היא גם שיקרה לו וגם בגדה בו –

 

אל תגלה, לטובת קוראי העברית.

 

"בסדר, רק נזכיר עוד את פרנצ'סקה קוראליאונה, ביתו של סאני, אחיו של מייקל, שמקבלת כאן סיפור ואופי משלה. וכמה מלים על ניק ג'רייסי, או ג'ראצ'ה, בשמו הסיציליאני המקורי: זוהי הדמות העצמאית שלא היתה בספר או בסרטים. מייקל קורליאונה פעל בחלל ריק נגד אויבים שלא היו שווי ערך. נוצר הרושם שכל בעיה נוספת שתהיה למשפחה, מייקל יפתור באמצעות רוצח או שניים או עשרים. עניין אותי לעמת אותו עם אויב ויריב ראוי, שבכלל הופך יריב בגלל שמייקל לא קורא נכון את המציאות. וכך נולד ניק: מתוך הביבים, ולא עם כפית של כסף בפה כמו מייקל. הוא רהוט יותר, משכיל יותר, חכם לא פחות ונקמני לא פחות. אני אוהב את העימות".

 

וגם את מייקל קוראליאונה אתה כנראה לא מחבב.

 

"אי אפשר לחבב אותו. תום הייגן אומר את זה במפורש, אני הרגשתי בזה כשקראתי וכשעבדתי על הדמות. הוא מעביר בך קור צחיח בעמוד השדרה. לא הייתי מזמין אותו לארוחת ערב ידידותית, גם מפני שכל הזמן ישתוק, וכשידבר, זה יהיה לכל היותר בצרור פקודות".

 

היית מעורב גם ביצירת משחק הווידאו המצליח שהתבסס על "הסנדק". זו לא הזניה של כשרון כתיבה?

 

"למה? המשחק קיבל ביקורות מצויינות וייצר הכנסות מצויינות. בסך הכל הוא קרב אותי עוד אל הדמויות והעלילה".

 

מה היה הדבר המהנה ביותר בכתיבה של שני ספרי ההמשך, חוץ מהכסף והתהילה?

 

"האפשרות לברוא עולם שיהיה ריאליסטי ונאמן לדמותה ולערכיה של המאפיה האמריקנית מבלי להיות חלק ממנה".

 

המאפיה, על פי השמועות, דועכת. ימי הזוהר חלפו ונותרה רק הרומנטיזציה.

 

"עולם הפשע הספרותי אינו זקוק למאפיה חייה ובועטת כדי לברוא סיפורים מצויינים. נכון שהילת הזוהר הולכת ונעלמת בעקבות חוקים שאפשרו לבכירי מאפיה לזמר ולהלשין ולהציל את חייהם, ונכון שכבר אין יצרים עזים של בני הדור הראשון להגירה, ומצד שני הקשר בין פוליטיקאים מושחתים לבין פושעים רק מתגבר והולך. אבל המאפיה – בגלגול כלשהו – לא תיעלם כליל מן הזירה, ואני מניח שעוד ימשיכו לכתוב עליה ככל שתשמור על מראית עין של חשאיות".

 

אתה מעורב בפיתוח ספריך לסרטים. מי יהיה מייקל קורליאונה הבא?

 

"גם לו ידעתי לא הייתי אומר".

 

את מי היית רוצה לראות בתפקיד?

 

"לא מגלה".

 

 

"שובו של הסנדק", מאת מארק ויינגרדנר, מאנגלית: מרב זקס-פורטל, הוצאת כתר, 540 עמ'