"השירים מקבלים קסם עם הזמן"

ארז ארליכמן ומור אלזון פורסם: 18.12.06, 19:47

 

 

"היתה עבודה ארוכה, כמעט שנתיים, המון המון חיפוש, התחלתי עם יהודה עדר שהוא דאג לשלוח אותי להמון המון מקומות וזה נגמר בכך שהפקתי את האלבום עם תומר הדדי ועומרי אגמון. להבדיל מהאלבום הראשון שעליו אתה עובד כל ימי חייך עד שהוא יוצא, כאן היו שנתיים שירדנו לעומק הטקסטים, מה שעשיתי בתחילה עם יהודה, המנהל האמנותי. זו היתה עבודה קשה וזה חלק מהעניין. האם השתפרתי מהאלבום הקודם? אני חושב שכל פעם זה להיזרק למקומות אחרים, בקודם פחות הייתי מעורב הפקה וכאן פשוט הכנסתי את עצמי לזה גם".

 

 

"מיתוג הוא משהו שטוב לעכשיו ולאו דווקא דבר שיזכר בדיעבד. אני חושב שאי אפשר לבחון מוזיקה בפרספקטיבה של כאן ועכשיו, גם לא של שנתיים ולא של חמש שנים. גם שירים לאחר שהם יוצאים, רבים מהשירים, מקבלים לדעתי, קסם עם הזמן הופכים להיות עם ניחוח מסויים ולכן אני חושב שדברים טובים בסופו של דבר מתגלים ואם האלבום הזה טוב, כל מי שצריך יכיר אותו בסופו של דבר. מיתוג הוא משהו שטוב לעכשיו ולאו דווקא דבר שיזכר בדיעבד".

 

 

"ההחלטה לחזור בתשובה היתה החלטה שפשוט יצאה אל הפועל בלי לחשוב יותר מדי על הדרך שתהיה מסובכת. הייתי בבתי ספר חילוניים, זאת אומרת שהסביבה היתה חילונית ונראה היה לי טבעי,  כי ראיתי את הדת כ"אני ובורא עולם" זו היתה אמונה פנימית, פחות לראות מה יש בחוץ.

 

לקח כמה שנים עד שהסממנים החיצוניים הופיעו וזה היה קצת קשה והחלטתי שאני מחפש גם סביבה כזו כדי לא להיות יוצא דופן. לא הרגשתי זר, זה איכשהו היה משהו מאד טבעי ומאד פנימי עבורי".

 

כשאתה כותב שירים, לחן, האם אתה חושב על הקהל שלך וכיצד הוא יקבל את השיר או שאתה כותב קודם כל בשבילך עצמך? (דינה)

 

"אף פעם לא. כל שיר שאני כותב במיוחד בתקופה הזאת שהאלבום השני יצא ואתה חשוף לביקורות ומאד מודע לעצמך, אז מאד ניסיתי לשמור שהשירים יהיו תמימים. בדרך כלל כשאני כותב אני אומר לעצמי שזה יהיה שיר שלי, אישי שאני לא אראה וככה אני יכול להשקיע ובאמת לכתוב את מה שאני מרגיש, ומה שאני רוצה להביע".

"הבחירה של השירים לא היתה קלה. לאלבום הזה היו בסביבות החמישים שירים ושם בעצם היה לידי יהודה עדר שהוא היה המנהל האמנותי בתחילת העבודה והוא באמת עזר לי לרדת לעומק הטקסטים ולהבין איך שיר צריך להישמע ולהיות ומתוך כך סיננו עוד ועוד עד שהגענו לרמה של עשרים והתחלנו להפיק והגענו למה שיצא".

 

 

"כוחן של מילים, שם טמון הכל. אני חושב גם שהמילים הן באמת מקבלות את הכוח עם השנים, ראיתי שגם בוב דילן אמר על השירים של עצמו שכשהוא כתב אותם לא היה לא מושג על מה הוא כותב, אבל בעוד כמה שנים כל אחד ייתן להן פרשנות שונה ואני מאמין שאם אתה מצליח לבחור מילים שכל אחד יצליח לראות בהן את עצמו, אז המילים האלו ישארו לנצח".

 

 

"הרבה אמנים, בטח יש חלק גדול שאיכשהו השפיע עלי באופן פחות מודע, אלה שבמודע הם שלום חנוך, אהוד בנאי, אתי אנקרי, החברים של נטשה, מיכה שיטרית, אריק איינשטיין.

אנשים שכל אחד בעצם הביא את עצמו עד הסוף, אנשים שבהתחלה נתקלו בהמון דלתות ואוזניים סגורות אך בסופו של דבר כנראה שזה היה חזק מהכל.

 

האנשים האלו פשוט הצליחו להביא את המוזיקה שלהם ולרגש מאות אלפי אנשים ויש סדרה שמסכמת את זה "סוף עונת התפוזים" שאני ממליץ עליה. זו סדרה שבאמת שמה בפרופורציה את התקופה ומספר על התקופה".

 

קראתי ראיונות איתך, אתה מדבר הרבה על חיפוש ובריחה, האם בדת מצאת את המקום שלך? האם הפסקת לחפש או לברוח? (דתיה)

 

"הדת היא אי שקט. החיפוש אף פעם לא נפסק ולצערי גם הבריחה. אני חושב שברגע אפסיק לחפש אז זה אומר בעצם להפסיק לכתוב שירים או לפחות שירים טובים. אני מאחל לעצמי לחפש כל החיים וכל עם לגלות זוויות חדשות שלא ראיתי לפני זה. הדת בתוך כל זה היא נקודת היציאה בחזרה, בתוך כל החיפוש הזה, היא מעין אי שקט ובטוח".

 

"אי אפשר לבחון מוזיקה בפרספקטיבה של כאן ועכשיו"

 

איך האלבום יבוצע על הבמה?

 

"כאן נכנס ליאור טבת שמפיק את המופע הזה יחד עם חמישה נגנים שהם חברים מלהקת חיל האוויר. היו לנו שלושה חודשים של חזרות אינטנסיביות בתוך חדר, נוצר וייב בינינו, זה לעלות על הבמה איתם ביחד, זה לא אני לבד. זה כיף ,כל אחד נתן את הטאץ' שלו. במופע יהיו שם גם שירים מהאלבום הקודם גם מהנוכחי וכמה ביצועים חדשים שלא זכו להיות באלבום ועדיין לא הוקלטו".

 

האם ההצלחה שלך נותנת לך סיפוק גדול בחיים והרגשה של מימוש עצמי והגשמה, הרבה יותר מלפני ההצלחה בתחום? או בלעדיה? (הילה)

 

"איכשהו ברגע שהשיר יוצא החוצה הוא כבר לא מרגיש שלך. האלבום הראשון עוד היה בלי להתכונן לזה אישית, אלו שירים שכתבתי לעצמי בגיל צעיר ולא חשבתי שיצאו החוצה ויש דברים שאתה לא מבין את כוחם. באלבום השני זה אלבום שבא עם הרבה יותר מודעות, מידיעה שהשירים הולכים להיות מושמעים ברדיו. אני זוכר ש"במקומי", כשניסיתי לדמיין אותו ברדיו זה הרגיש הרבה יותר גדול ממנו, אבל כשהוא יצא זה כבר לא נתן לי את אותו סיפוק, כי הרגשתי שהוא נחלת הכלל וכבר לא שלי, אבל אני חושב שעדיף שלא לחשוב על הסיפוק כדי לחזור לעצמך ל"אני הקטן", כדי שתוכל לכתוב גם "שירים קטנים", שירים לעצמך".

 

היית מוותר על תופעות ההערצה או שאתה רואה את זה כחלק בלתי נפרד מהתהליך של יציאה מאנונימיות לפירסום כל-כך גדול? (elad1984)

 

"מעריצים זה קהל שתומך והולך איתך לאורך כל הדרך. אני חושב שזה בעצם הבונוס אולי אפילו הדבר העיקרי לצד המוזיקה בעצם. זה אנשים שמאמינים בך ואוהבים את מה שאתה עושה, מתרגשים ממה שאתה עושה ובעצם זה סוג של דיאלוג כי הם מדברים בשפה שלך. הכי מדהים לראות בהופעה פרצופים שאתה מכיר ועיניים מוכרות בתוך אוקיינוס של עיניים, זה מראה שאתה לא לבד, כי המוזיקה, במובן הכי קלישאתי, היא מחברת בינך לבין הקהל שלך. הדברים הקיצוניים יותר שההערצה מביאה איתה זה בעצם המחיר הכי הגיוני שאתה משלם, אובדן הפרטיות ואנשים שחודרים לך לפרטיות זה בעצם האיזון".

 

אתה מרגיש שהקהל התבגר איתך?

 

האמת שבסיבוב ההופעות הנוכחי אני פוגש בכל הופעה אנשים שיותר מבוגרים ממני, בגילאים של ההורים שלי. זה מוזר, אבל אני מרגיש שזה תוצר של העבודה. אני חושב שהמוזיקה היא המקום היחידי שגיל לא חשוב בה בעצם, היא מדברת לכולם".