תגיד אבא, כשהקיצונים מהחמאס עלו לשלטון אצל הפלסטינים, למה לא עשינו יותר כדי להידבר עם אבו-מאזן? הרי היה סוף-סוף קול שפוי, מתון ואחראי בצד הפלסטיני. אז מה אמרנו? הובלנו קמפיין קולני נגד הרשות "החמאסית" בכל העולם, ניתקנו אותם ממימון ואספקה - ושכחנו שיש שם גם צד אחר, שרק נחלש מזה. שיש שם מיליוני אזרחים שאנחנו הופכים אט-אט לרעבים, שונאים ותומכי חמאס נלהבים. ואז, יום אחד, כשהחלטנו כבר להזיז את התחת ולהיפגש, שומו שמיים, עם אבו-מאזן - כבר היה מאוחר מדי. הבלגן, מלחמת האזרחים, האנרכיה - הכל השתלט וגלש גם אלינו. ואז באו החבר'ה הטובים מאל-קאעידה וגמרו עניין.
תגיד אבא, כשילדים בשדרות והנגב הופגזו מדי יום ברקטות, למה לא עשינו כלום כדי לעזור להם? איך זה יכול להיות שכל ראשי הממשלה רק קרקרו סיסמאות, והחמאס והג'יהאד המשיכו לטווח ילדים ישראלים, כאילו כלום? למישהו בכלל היה אכפת מהילדים האלה, או שהם היו קצת שחומים ודרומיים מדי לטעמם של מקבלי ההחלטות? רגע, אני לא מבין: הרי גם שר הביטחון אז היה משדרות. אז הוא לא עשה כלום? הוא התאפק? איך זה יכול להיות ששערוריית המיגון נמשכה שנה אחרי שנה, בעוד נפשם של האנשים שם הולכת ונשרפת בחרדה יומיומית. איך מישהו לא הסביר, פשוט, לראש הממשלה, שלמדינה שבה ילד אחד הולך לבית-ספר תחת איום ירי מתמיד - אין תקומה? שממשלה שנכשלת בסעיף הראשון באמנה עם אזרחיה - ההגנה עליהם - צריכה ללכת הביתה?
תגיד אבא, כשהאיראנים הודיעו בקול תרועה וצלצולים שהם ימחקו אותנו מעל פני האדמה והתחילו לבנות פצצת אטום, למה לא עשינו כלום? קראתי שבהתחלה חיכינו לאמריקנים, ואחרי שהם אמרו שלא יעשו דבר, עברנו להפחדות כלליות על נשק גרעיני "שאין לנו". ואז הסברנו בחשיבות שיש להם "בעיות טכניות קשות" בבניית הפצצה, וירדנו עליהם על זה שהם מכחישי שואה ואנטישמים. בסוף באו מומחים מאמ"ן וממערכת הביטחון והסבירו בקור רוח שיש לנו עוד שנים רבות עד שתהיה פצצה לאיראנים. ואז הם גמרו לבנות אותה. הטקס במרכז טהרן היה מרשים, לכל הדעות. אחלה נאום דפק אחמדי-נג'אד, במיוחד הקטע על זה שאף ישראלי לא יוכל עוד להרים ראש. אצלנו אמרו בביטחון שהוא מתרברב, ועדיין אין להם "יכולת שיגורית" לפצצה, וראש אמ"ן הבטיח... הבטיח שעוד שנים ארוכות... כלומר שלא מוכן עדיין הבורג של הזהו...
תגיד אבא, אפשר כבר לצאת מהמקלט?