בעוד בישראל שוקלים תוכניות ומטכסים עצות, הצהיר אחמד יוסף, יועצו המדיני של ראש הממשלה הפלסטיני איסמעיל הנייה: "יש לנו תוכנית מדינית". לפתח, מנגד, תוכנית משלו.
שתי התנועות הפוליטיות הודיעו כי הן שוללות הסדרי ביניים, כולל מה שכונה על ידי הפתח בלעג "הסכם ז'נבה של החמאס", הצעה שוויצרית להסכם שתוקפו חמש שנים.
ההצעה מדברת על הפסקת אש הדדית מוחלטת, נסיגה ישראלית חלקית לקו שעליו יסכימו הצדדים, הפסקת כל פעילות התנחלותית, מתן תנועה חופשית לפלסטינים ברחבי שטחי 1967, ומהם החוצה לירדן ולמצרים. על מילוי ההסכם תפקח הרביעייה הבינלאומית ואם הוא יעלה יפה תיווצר אפשרות להחליפו בהסדר קבע, המבוסס על הקמת מדינה פלסטינית בשטחי 1967. שתי התנועות שוללות הסדר נוסח מפת הדרכים, חזון הנשיא בוש או הסכמי אוסלו, ומציעות לעסוק בהסדר קבע.
באופן לא מפתיע יש מידה גבוהה של התאמה בין החמאס והפתח באשר לחלקה של ישראל בהסדר. שתי התנועות תובעות נסיגה מלאה מהשטחים שנכבשו במלחמת 1967, הקמת מדינה פלסטינית ריבונית לחלוטין שירושלים בירתה, שחרור כל האסירים ומימוש של זכות השיבה.
לעיתים, בכירים משתי התנועות אומרים שהם תובעים שיבת כל הפליטים לבתיהם ורכושם, ולעיתים הם מסתפקים בניסוח כולל ועקרוני. נושא הפליטים מבדיל בין גישות הפתח והחמאס לבין תוכנית השלום של הליגה הערבית. זו האחרונה מדברת על פיתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים על פי החלטת האו"ם 194, ובכך פותחת אפשרות לווטו ישראלי על סעיפים שתפסול.
פתח וחמאס מסכימים כי בתמורה לצעדיה אלה של ישראל, תיכון מערכת של קשרים פונקציונאליים בין שתי המדינות ותיפסק הלחימה נגדה.
חילוקי הדעות בין חמאס לפתח מתרכזים בחלקה של פלסטין בהסדר הקבע. הפתח מוכן להסכם שלום חוזי ופורמאלי והכרה מלאה בקיומה של ישראל. ואילו החמאס סבור שהכרה דה-יורה משמעותה מתן לגיטימציה להקמתה של מדינת ישראל וויתור על הזכות ההיסטורית ועל נחלת אבות. לעומת זאת, קשרים מעשיים והכרה דה פקטו ללא שלום חוזי אין משמעותם ויתור על הזכות ההיסטורית. החמאס מציע הודנה - הפסקת לחימה ארוכת טווח. גם אלו שמגבילים את הפסקת הלחימה לזמן מה מציינים שהיא תחודש אוטומטית ללא הגבלה על מספר הפעמים שהיא תחודש.
במילים אחרות, ההתנגדות לכיבוש (המוקאוומה הפלסטינית) עוברת מפסים מעשיים לרמה העקרונית, ויש מי שיאמר: ההתנגדות מצטמצמת לרמה העקרונית והסמלית בלבד. יש מי שיפרש זאת כהכנה לקראת מאבק מעשי לשחרור שטחי 1948 למרות מערכת הקשרים שתקום בין ישראל לפלסטין.
ומהי תוכנית השלום של ישראל? הדבר כלל אינו על סדר יומה. נשיקה על לחיו של אבו מאזן אינה תוכנית מדינית. נדרשו לראש הממשלה דקות או שעות ספורות להוליך את עמו למלחמה, אבל הוא מתקשה במשך חודשים להחליט על צעדים שיצילו חיי אנוש. גם את הסרת מעט החסימות שהבטיח לאבו מאזן אולמרט לא יכול או לא רוצה לקיים.
ישראל אינה עוסקת בשלום אלא בהחזקת הפלסטינים בתוך סיר הלחץ של הכיבוש. היא מנסה לווסת את הטמפרטורה של סיר הלחץ כדי שזה לא יתפוצץ לה בפנים, אך לא מצליחה למנוע מעצמה כוויות קשות בדמות פגיעות מטילי קסאם, עליית החמאס לשלטון ויכולתו להבריח כסף ונשק.
אם ישראל פוסלת את קואליציית החמאס והפתח, עליה לקבל את תוכנית השלום של הליגה הערבית ובאמצעותה למשוך אליה את הפתח, בתקווה שהציבור הפלסטיני יעדיף זאת על פני התוכנית המדינית של החמאס.