ואז, ב-28 בדצמבר, הוא נכנס לחיי. אחותי הכירה בינינו. אמרה שאני פשוט חייבת ופטרה את כל הסתייגויותיי בהרמת יד מבטלת. הזכרתי לה עוונות ראשונים. קרה לא אחת ששידכה ביני לבין כאלה שהמפגש איתם נידון מראש לכישלון.
"שבעתי אכזבות", ניסיתי להניאה, אבל היא לא הרפתה. הפעם לא הסתפקה בהמלצה חמה ובמסירת פרטים. היא כפתה עליי הר כגיגית והביאה אותו ממש אל סף ביתי. הייתי מוכרחה להכניסו, בשם הנימוס.
קימץ במילים, לא ניסה לקנות את לבי בדברי חלקות
ישבנו בפינת האוכל. שאלתי ככה וככה. רוב הזמן הוא שתק ורק הביט בי בעיניו האפורות. היה כל כך שונה מאחרים, מהורהר. לא ניסה להתחבב, להרשים, לקנות את לבי בדברי חלקות. קימץ במילים. לא היה צורך להכביר. היה לי די כשהסתכלתי בו. בחנתי ממושכות את פניו, לאט, בדקדקנות, שלא להפסיד מאומה. סרקתי אותן שוב ושוב, מקפידה לדוג כל פרט בעל ערך.
הרשיתי לעצמי לגעת. גישושים זהירים על פניו ועל גבו. רציתי לברר עם עצמי איך אני מרגישה למגעו.
נעים. ויותר.
הוא התמסר, הסכמה שבשתיקה. אפילו חייך מדי פעם, מרשה לי לגלות אותו בהדרגה. כנוע ומתמסר הרשה לי לדלג באצבעותיי ולרפרף ולרחף ולתור גבשושיות ובקעות וקמטי הבעה וקפלים.
יום אחרי, ב-29 בדצמבר, התלקחות. התגוללנו יחד במיטתי כפי שלא התגוללתי זה שבועות ארוכים.
הוא הניח לי לנחש פרקים מעברו.
הצחיק אותי;
והִדמיע אותי;
וריגש אותי;
וטלטל אותי.
דיברתי בלי סוף, דיבור פנימי, והוא לא התפרץ אפילו פעם אחת והקשיב.
כל כך יפה הקשיב.
שתקנו יחד בנועם
כשהרגשתי מוצפת הנחתי לו. הוא מצידו הניח לי, ושתקנו יחד בנועם.
חשבתי לעצמי שהוא מרתק.
ומעורר מחשבה.
ומפעים.
ומלא הומור, גם הומור עצמי.
הוא היה שובבי ורציני ובוגר לגילו ותם כילד וחכם במיוחד ושוטה להפליא.
ב-30 בדצמבר ידעתי שהוא רוח סערה משתוללת. הסדינים בערו באש יוקדת. חבטתי בכריות ונאנקתי בעונג. הוא הצליף בי כל מה שיכול. הסתתר תחת השמיכה, נחבא ונגלה, ואני יגעתי ומצאתי.
חששנית כתמיד הוטרדתי. שלא ייגמר לי לפני. ביקשתי להנמיך טוס ולשמור ליום המחרת וּלְלֵילו דובדבן, גודגדן וקצפת.
31 בדצמבר נח מעדנות על העיר.
"נו, איך?" התעניינה אחותי בניסיון לגבות את שכרה.
- "ואני חשבתי שלעולם לא תרדי לסוף דעתי".
"אמרתי לך!" נזפה בי בהנאה בלתי מוסתרת.
- "שתקי, יא פולניה! גם אני אוהבת אותך".
הערב ירד והשנה נאספה אל אבותיה. מוטב כך. ביקשתי ליצור אווירה. מילאתי אמבט, יצקתי שמנים ומזגתי יין נתזים. שתהיה חגיגה. עמעמתי אורות. פשטתי בגדים וטבלתי במים החמים.
והוא היה איתי, עדין ומתחשב, לחש לי מילות אהבה. אני הצטווחתי בעונג, והוא מצידו גרגר בהנאה.
וכבר היה כמעט חצות.
היינו שכובים במיטתי, סדינים טריים ואנחנו. התכוננו שנינו לנשיקה. שאפתי בתאווה לתוכי את ניחוח פניו החלקות כאן ומחורצות שם. נשקתי לו ארוכות.
זה היה הספר הכי טוב שקראתי השנה.