כשהפוליטיקה לא עובדת

בעונה הנוכחית הפארודיות על הפוליטיקאים לא מתרוממות במיוחד, אולי בגלל שמעשיהם במציאות עוברים אפילו את הגבול הסאטירי. אריאנה מלמד עם כמה עצות לקברניטי "ארץ נהדרת", כולל מילה טובה על החיקויים של קובי אוז וחוה אלברשטיין

גם בערב יבש – אולי אפילו עבש – של "ארץ נהדרת" אפשר לחפור קצת ולמצוא פנינים קטנות. אתמול היו שם שתיים – אבל לפני שנגיע אליהן, כדאי לומר לשלטונות התוכנית, שיתאפקו קצת כשיש להם ביד הברקה כמו החיקוי של פואד בן אליעזר בתפקיד המגיב שאין לו מה לומר, ששפת הגוף שלו מנותקת לחלוטין מן הדיבור ההזוי וחסר המשמעות שהוא מפיק מפיו: זה היה מצוין בפעם הראשונה, בסדר גמור בפעם השניה ומעיק בפעם השלישית. ברביעית פשוט נמאס.

 

החזרות הכמעט אוטומטיות על גגים שמייצרים צחוקים רמים בהופעתם הראשונה, הפכו למכה אמיתית ב"ארץ נהדרת". אולי מתאמצים שם יותר מדי ליצור במהירות את הקטע שלא נשכח, ומשיגים את התוצאה ההפוכה. עומס-יתר של התמקדות בהברקה מבטיח בדיוק את ההיפך: נאהב כשהיא תופיע, נסלח על השימוש המופרז, ונשכח שאהבנו לרגע.

 

הפנינים הגיעו הרחק מן הפוליטיקה. בכלל, נדמה שדמויות הפוליטיקאים בעונה הנוכחית לא כל כך מתרוממות – ואולי זה מפני שמעלליהם האמיתיים כבר עוברים כמעט כל גבול של דמיון סאטירי, וכך מגיעים אל המסך דברים די צפויים ולא מרהיבים במיוחד, כמו ההומאז' לגריז ב"סליז", כולל חיים רמון עם לשון שלוחה עלמה זק בדמותה של "ה", שהיא בסך הכל אחותה הגדולה של מאי הבלוגרית.

 

ומה בכל זאת טוב?

הפנינים, איפוא: מריאנו אידלמן בחיקוי מופתי של קובי אוז. היה שם טקסט מצוין רווי ב"כפרה עליך" ובסיפורי-עם זעירים ומטורללים משדרות המיתולוגית, ששיווקה להמונים הוא חלק מתדמיתו הציבורית של אוז. באומה מוכת נוסטלגיה, הזכרונות

שהדביקו לחיקוי-אוז (במבאווי מוכר הבמבה במשקל ורעהו התל-אביבי, פלסמאווי שמוכר מסכים לפי אינץ') היו פרודיה מצויינת גם על "זכרונות ארץ ישראל" בכללותם וגם על סיפור הפריפריה והמרכז, סיפור שהפך להיות כמעט פרודי בעצמו מרוב שמשתמשים בו בתיאור קריירות של אנשים שלא נולדו בתל אביב. גם שפת הגוף המינורית, האיטית של אידלמן הפכה את החיקוי הזה לפנינה שכדאי לזכור ולשמור לשימוש חוזר, אבל לא מוכרחים כבר בשבוע הבא.

 

ועוד פנינה, גם היא רחוקה מפוליטיקאים ועלילותיהם: עלמה זק בחיקוי לחוה אלברשטיין. נטול רוע, מפרגן ומחבק כמו כל התגובות הציבוריות – תקשורת וקהל כאחד – לקאמבק שלה. כדי שהשלטונות יזכירו לעצמם שלפעמים אפשר ליצור רגעים יפהפיים גם מתוך אותו רגש נושן ונשכח, רחוק מאוד מן המניעים הקבועים של "ארץ נהדת", שקוראים לו אהבה.