"בונה את החיים שלי, למרות הכל"

בני משפחתה התנכרו לה, רגליה נכרתו בשל מחלה נדירה וכמעט כל חייה היא מאושפזת בבתי-חולים, אבל דבר לא יכול לתאוות החיים הכובשת של חדיג'ה מחסן בת ה-18. "אילולא המחלה לא הייתי מכירה כל-כך הרבה אנשים נפלאים וחברים נהדרים", היא מתעקשת. סיפור מופלא על אופטימיות חסרת תקנה

תמר דרסלר פורסם: 21.01.07, 16:45

"זרת? מי בעצם צריך זרת? מה בכלל עושים איתה?", שואלת-משיבה חדיג'ה מחסן לקראת סוף הפגישה איתה, כשהיא מתארת את ניתוח כריתת האצבע שהיא עומדת לעבור. "אני לא מתכוונת להתמסר לתחושת המצוקה. יש לי המון תוכניות ודיכאון לא יועיל לי, כמו שהוא לא מועיל לאף אחד אחר", היא מוסיפה נוכח ההשתאות שבה מתקבלת ההכרזה התכליתית שלה - מוכיחה שוב שדבר לא יוכל לה, לנערה היפהפייה בת ה-18 שמשפחתה התנכרה לה, ששתי רגליה נכרתו בשל המחלה הנדירה המשחיתה את גופה, שכל חייה אושפזה ושוחררה מבתי-חולים, שרק האופטימיות חסרת התקנה ותאוות החיים הכובשת שלה עומדות לרשותה.

 

סיפורה המופלא של חדיג'ה מתחיל כשהיתה בת שלוש, אז אובחנה הילדונת כחולה במחלה אוטואימונית שאילצה אותה לעבור ניתוחי כריתה וטיפולי שיקום ממושכים. ב-15 השנים האחרונות בתי-חולים שונים ברחבי הארץ משמשים כביתה, ומזה כשנתיים היא מאושפזת כמעט ברציפות בתל השומר. "בכפר בו חייתי עד גיל 13 לא היתה תשתית מתאימה עבורי וגם הקשר עם המשפחה לא היה חם וקרוב, לכן ביקשתי לעבור לפנימייה", היא משחזרת. "כחצי שנה חלפה עד שנמצאה לי מסגרת מתאימה ומשם עברתי לדיור מוגן. התגלגלתי כמעט לכל בית-חולים באזור המרכז עד שהגעתי לתל השומר, שם עברתי כריתה של שתי הרגליים ואינספור טיפולי שיקום".  

"פשוט אי אפשר לעמוד בקסמה". חדיג'ה מחסן (צילום: תמר דרסלר)

 

 

משפחה מאמצת ועשרות חברים מסורים

בהיעדר תמיכת משפחתה שלה את חדיג'ה מלוות שתי משפחות מאמצות, משפחת לואיס (ייתכן ששמעתם פעם על אחד מבניה, להלן איש הקוביות בבטן מייקל), ומשפחת אלון בה פגשה בבית-החולים בנסיבות טרגיות. אם המשפחה רחל, שהובילה את עמותת "ע.נ.ת" (עזרה, נתינה, תקווה) המטפלת בהתנדבות בילדים חולים בתל השומר, אימצה אותה לחיקה. מאז נרקמו בין השתיים קשרי אהבה, ובית משפחת אלון משמש כביתה השני כל אימת שהיא משתחררת מהמחלקה בה היא מאושפזת. במקביל, בשנה וחצי האחרונות היא מסתייעת במתנדבי ארגון "חברים" הפועלים מדירה קטנטונת ודחוסה בבני-ברק, ומספרים שהם פשוט לא יכולים לעמוד בקסמה.

 

אל החבורה האוהבת והמסורה שמקיפה את חדיג'ה, הכוללת עשרות חברים, הצטרף לפני כמה חודשים מחשב נייד שתרמה חברת היולט פקארד. "הייתי מאושרת", היא נזכרת. "המחשב איפשר לי לתקשר עם חברים מחוץ לבית-החולים, לגלוש באינטרנט, ללמוד ואפילו להתחיל לכתוב ספר המתאר את

קורות חיי". אלא שלפני כשבועיים נגנב המחשב היקר, בו אוחסנו 150 העמודים הראשונים של ספרה, מחדרה במחלקה. "לא נורא", היא פוסקת. "מתישהו יהיה מחשב חדש, ואוכל לשחזר את הפרקים שכבר כתבתי".

 

אופטימיות חסרת תקנה ותאוות חיים כובשת - או לא? חדיג'ה מתעקשת שהחיים באמת מחייכים אליה. "אין לי ברירה אלא לראות תמיד את הצד הטוב גם בדברים הרעים, ואני בונה את החיים שלי למרות הכל", היא מעידה. "אני באמת מאמינה שאילולא המחלה לא הייתי מכירה כל-כך הרבה אנשים נפלאים וחברים נהדרים". תוכניות, היא מדווחת, יש לה למכביר. למרות שבשל האשפוזים התכופים לא הצליחה להשלים את הבגרויות, היא משוכנעת שתיגש לבחינות ובהמשך תלמד פסיכולוגיה. "בעוד כמה שנים אני רואה את עצמי עובדת במחלקה השיקומית, ועוזרת לאחרים בדיוק כפי שכל אותם אנשים עזרו לי", היא מסכמת.