שלושה דברים נותרו ודאיים בעולמנו הרעוע פוליטית והלא יציב אקלימית: המוות, מינוי רמטכ"ל חדש למדינת ישראל ועונה חדשה של אמריקן איידול. ובניגוד לרמטכ"ל ולמוות, עונה חדשה של "אמריקן איידול" היא תמיד בשורה טובה.
כמה נעים לחזור לרוטינה הבידורית היעילה והמסוכרת שאיידול מספקת. רנדי, פולה וסיימון שם, ראיין סיקרסט שם ואמריקה שם ועוד איך. עורכי התוכנית הראשונה של העונה השישית ששודרה אתמול ב"סטאר וורלד" (ותשודר מתורגמת ביום שישי בערוץ 3) סחטו את המיטב מתצלומי האצטדיונים המלאים בנבחנים מריעים. יש להם מותג מנצח והם יודעים את זה. 37 מיליון צופים לא הולכים ברגל. הם באים להיבחן.
לפעמים נראה שהשופטים של "אמריקן איידול" יעדיפו מוות, שלהם או של מתחרה, כדי להציל את אוזניהם מנזק בלתי הפיך שגורמים להן משתתפים בלתי מוכשרים במיוחד. כאלה בדיוק היו מרבית אלה שהופיעו אתמול בשלב האודישנים ההתחלתי של המיונים ברחבי אמריקה.
מי שחשב שבעונות הקודמות מוצה מלאי מטורפי אמריקה צריך לחשוב שנית. נערה הייתי וכנראה שטרם זקנתי מפני שלא ראיתי תוכנית כה דלה בכשרון כמו זו שפתחה את העונה. האודישנים התקיימו בשבע ערים (מיניאפוליס, סיאטל, בירמינגהאם, ממפיס, איסט ראת'רפורד, סן אנטוניו ולוס אנג'לס) ונראה שמיניאפוליס, מינסוטה, גדשה את התוכנית במספיק זיופים כדי למלא את היבשת כולה. מטחי הטירוף שנורו לעבר פאנל השופטים האהוב (פלוס הזמרת ג'ול) היו מסחררים ממש. איש האמיש ממלמל, נער ששר ועושה ג'אגלינג, כפילה בינונית של שאקירה שקראה לסיימון "סימון" ונערה ששרה את תפקיד האריה מ"הקוסם מארץ עוץ" בקול מגרגר, הם נציגיו הבולטים של מצעד אנשים שהיו הופכים להיטים בקרקס מדראנו. הם הפכו את הפרק לחוויה אנתרופולוגית פוערת פה ומצחיקה. "יש לו קול של ציפור" אמר גבר כל-אמריקאי על אחד המתחרים שהוא לגמרי לא במקרה בנו, אותו דחף לתחרות במו שאיפותיו. קול הציפור מתברר כקול של עוף בגריל שמדובב על ידי אחת מאחיותיה של מארג' סימפסון.
סיימון למתחרה מוזר: "למה אתה חושב שאנחנו מחפשים ילד בן שנתיים שלא יכול לשיר"?
מתחרה מוזר שר.
סיימון: "רצחת שלושה שירים בשורה"!
מתחרה מוזר שר מלה אחת.
סיימון: "ארבעה".
תבוסה מצטלמת נהדר
וכמה שהשופטים אכזריים, העריכה אכזרית פי כמה. היא חותכת הרבה אחרי שבמקומות אחרים היו זועקים קאט. הבכי נמשך מעט יותר מדי כדי להראות את גודל הכאב שבאובדן החלום הבלתי אפשרי עבור הבלתי מוכשרים, חסרי השיניים, הבורג וכל חוש מוזיקלי שנתקבצו ועלו אל הפאנל. הצרצורים הנוראים של המעריצה הכי גדולה של התוכנית מנסרים לשופטים את האוזניים אבל הם לא קוטעים את הבושה. הקשיים שגילו המתחרים המסכנים ביותר במציאת דלת היציאה מצטלמים באריכות, כך שהכישלון מתועד עד תומו, בלי לפספס רגע משפיל אחד. התוכנית שמעניקה את הכבוד הכי גדול באמריקה היום לא מתביישת לשאוב את הטיפה האחרונה במאגרי הכבוד המדולדלים של אלה שאינם ראויים ומעזים לבוא אל שעריה כדי להיכשל מרה.התבוסות הקטנות האלה מצטלמות מצוין ואנחנו מתים על זה. כמו שכיף לראות אנשים מוכשרים נוגעים בתהילת עולם, כך כיף לשוב ולצפות בעלובי החיים נרמסים על ידי סיימון ושות'. למה הם בוכים כל כך? מתאמצים כל כך? אולי אני לא מבינה את גודל החבטה שהאגו שלהם חטף מפני שאין לי שמץ של כשרון שירה, אבל גם לרוב הנבחנים אין.
בתום המיונים הקרים במיוחד במיניאפוליס ("mini-hopeless" קרא לה רנדי) רק מעטים קיבלו כרטיס לשלב האודישנים הבא בהוליווד. אחרי חמש עונות יכול הצופה האדוק לזהות את הכשרונות הרציניים לפי מראה בלבד. יש להם מבט שקול בעיניים, הם נראים חדורי מוטיבציה אבל לא כזאת שמביאה אותם ללבוש בגדי ליצן-מתאגרף בצבעי הדגל האמריקאי ולשיר אריה איטלקית. הם בעלי מודעות עצמית ונפש אחידה ולא מפוצלת. בודדים מאלה אותרו בעיר הצפונית לכן זה היה פרק פתיחה טוב ומניפולטיבי (המיונים לא החלו שם כרונולוגית, אלא באל.איי). כמו בסרט אמריקאי קלאסי ההתחלה אופטימית ומיד מגיע המשבר. התוכנית הגדולה בעולם מתרסקת מהר מאוד לתהומות של אודישנים מההזויים שנראו ביקום. היום, באודישנים שייערכו בסיאטל הגשומה, יהיה יותר רע. ואחר כך יהיה טוב. חייב להיות - סיימון הבטיח מרתון שירי אבבא.
סטאר וורלד: רביעי וחמישי 12:00, 19:00, 23:00, 3:00. ערוץ 3 (מתורגם): שישי 19:35 ושבת 20:36, שידור חוזר של שני הפרקים ברצף: שבת, 23:50, 1:14