זיכרונות מפפריקה

סיפור קצר על מאהב מבוגר, כסף מיותר וגולאש מפואר

בכל פעם שאני נזכרת בו עולות בי שתי תמונות: בראשונה אני עומדת בקצבייה מושקעת ומבקשת את נתח השייטל הכי טוב שיש להם. בשנייה אני רואה רק מבט שמופנה אלי, מבט מחייך של איש שפניו היו תחובות עד לפני שנייה עמוק בין ירכי בניסיון מוצלח לעשות לי נעים. המבט, לעומת זאת, לא נעים בכלל. הוא לא רואה אותי. החיוך שלו הוא חיוך ניצחון של כובשים.

 

הייתי בת 20 וחצי והוא היה בן 53, או לפחות כך אמר - למרות שזה לא הסתדר עם מסיבת יום הולדת 60 שלו שנחגגה כעבור שנתיים. גם דברים אחרים בסיפור לא הסתדרו והתבררו רק בדיעבד. בזמן האמת לא היה יותר מדי מקום למחשבה, אולי מפני שלא רציתי לחשוב.

 

על העיוורון

בכל פעם שאני יורדת מהאליזבת סטאר לחופשת מולדת, יש צרות. כאן הם הופיעו בדמותו של כסוף שיער עם שיזוף של עשירים, גינונים של אציל וציניות משועשעת שריתקה אותי. אני יודע משהו שאת עדיין לא יודעת, אמרו העיניים שעקבו אחרי במסיבה שאליה הסכמתי ללכת עם אמא שלי, כתמיכה בתוכניתה לשוב לחיים אחרי שנתיים של אבל. שמו היה מוכר לי משיחות ביתיות. בן מחזור של אבא, זה שעשה חיל יותר מכולם וקנה את כל הצעצועים שהם רק חלמו עליהם. מהרכילות יכולתי להתוודע למרצדס עם נהג, לבית ענקי עם בריכה, ליאכטה הכי מבהיקה במרינה, ולזה שהוא אוהב לבשל לחברים ואפילו עושה את זה נפלא.

 

היקפם המדויק של עסקי הנדל"ן חובקי העולם שלו לא היו ידועים לכולם, וגם לא חיבתו המופלגת לבנות גילי. אולי רק אשתו ידעה, ואולי זה היה פשרו של המבט המרוכז האחד ששיגרה לעברי במסיבה - אבל כבר שתיתי קצת יותר מדי וקצת לא הבחנתי. כשהוא התקשר למחרת, נעניתי בלי שאלות. אחרי הכל היה מדובר באיש שאת לא בודקת איתו "איך השגת את הטלפון שלי", אלא מסכימה מיד לנסוע איתו לירושלים, יש לו פגישה שאחריה ישמח לבלות איתך שעתיים-שלוש.

 

איור: נעם נדב

 

את נענית וחושבת מה לובשים לנסיעה משונה שכזאת, במקום לחשוב, נניח, למה. או מה לי ולו. את גם לא שואלת את עצמך מה חושב הנהג החרישי על זה שהבוס שלו מפטפט איתך, והיד שלו כבר על ירכך, ושריר מיותר לא זע בפניו. ואת הרי לא מורגלת בניהול שיחות בשעה שאצבעות מיומנות מוצאות את דרכן אל התחתונים הכי חגיגיים שלך - שכאילו לגמרי במקרה מצאו את דרכם אלייך, כי בעצם ידעת מה עומד לקרות אבל לא רצית לחשוב על זה.

 

הוא נעלם בתוך חדר ישיבות בקינג-דייויד ואני נשארתי בבר, ולא היה צריך לבקש ממני להמשיך לשתות. כשהוא חזר וסקר אותי בארשת קצת מבודחת היה ברור לי שהוודקה הרביעית היתה מיותרת לחלוטין. מיותרת בערך כמו הצחקוקים הדביליים שפלטתי כשהוא שאל, שנעלה למעלה? ואז, כמו בספרים שהם בזבוז זמן גמור, כמו בקלישאות הכי גרועות, זה קרה: איש מבוגר מדי ואישה צעירה מדי וסוויטה נוצצת מדי, ותחושה כבדה אבל מרתקת של חטא מענג וחריף ופתאומי ומתפוצץ שלא היה דומה לשום דבר שהכרתי לפני כן.

 

האמת היא שלא הכרתי יותר מדי, ואולי בגלל זה רציתי עוד. ואולי בגלל זה גם לא הבחנתי כמה הוא מתענג על הרצון החשוף והראשוני שלי. על יכולתו לעשות ממני סמרטוט מושלם בתוך שעתיים - כי אין לנו זמן ליותר.

 

וודקה אחרונה, מקלחת, ובחושך בדרך הביתה עוד שיחה על כלום, כשאצבעותיו חופרות בי ומגען מהדהד עד הבוקר הבא - אז הוא יתקשר וידווח שיש לו שעה וחצי פנויות. הנהג יבוא לאסוף אותי. פחד קל במסדרון שמוביל למשרד שלו, מבוכה כבדה מול המבט הענייני של המזכירה, דלת עץ כבדה נסגרת מאחורי, ובתוך פחות מדקה התחת שלי פוגש את ספת העור. עכשיו זה הזמן לעצום עיניים ולא לאמוד את מספרם המשוער של הישבנים שהיו שם לפני, באותה יעילות מופתית שאיפיינה כל מהלך שלו. כמו קומפוזיטור מוכשר במיוחד הוא כתב את התווים, התווה את הכלים ותיזמר הכל.

 

על הפיכחון

אחרי שבועיים כבר הכרתי יותר מדי בתי מלון בארצנו היפה, ואז הגיעה הקביעה: תארזי בגד ים, מחר טסים לסנטוריני, יש לי איזה עניין קטן שם. כן, וגם בית ענקי על צלע הר, עם ספות עור כמובן ובר מצויד היטב. וכמו תמיד מפלס הוודקה בדמי עלה בדיוק עד לנקודה שבה כל מה שיציעו לי יהיה נפלא. גם הצעצועים שמעולם לא ראיתי כמוהם, שהגיחו מהמגירה בזה אחר זה והופעלו בידענות חלצו ממני צווחות גיל, וממנו - את המבט המנצח.

 

כבר בנעורינו המוקדמים לימדו אותנו שגברים לא יכולים לזייף אורגזמות. נניח שזה נכון מבחינה פיזיולוגית, אבל האם זה מה שיפריע להם לזייף את כל ההליך עד לרגע האחד ההוא? רק במבט לאחור, אחרי שבגרתי מעט, ראיתי את מה שהוודקה טישטשה, את מה שבסופו של דבר הפחיד אותי עד כדי כך שברחתי: את ההיעדר המוחלט של התשוקה. זה לא שלא עמד לו. אבל אז וגם עכשיו אני חושבת שתשוקה פשוטה, נקייה ומשוללת אלכוהול זה פלא קטן שמתרחש במפגש בין שני אנשים. וכאן, איך לומר זאת, לא היה מפגש.

 

אני רציתי אותו, את מיומנויותיו, את המסתורין, את העוצמה ואת תחושת הקרבה המזויפת שלי לכל אלה. רציתי להרגיש מבוגרת ומבינה, ידענית וראויה. ומה הוא רצה? צעצוע קטן בדמות אישה צעירה וקצת מבולבלת ודי חסרת ניסיון. מישהי נוספת לרשום בביוגרפיה החסויה למחצה. אני הייתי שם רק במקרה. זאת היתה יכולה להיות כל אחת עם הנתונים הנכונים: פה ידידותי, שדיים צעירים ודביליות מרוכזת של ילדה, שהחטא מרתק אותה.

 

מסוף השבוע בסנטוריני אני זוכרת את הרגע שבו הודיע לי שהיו לי כבר שבע אורגזמות. וכמובן את המבט ההוא, כשהוא עולה מצלילה מוצלחת אל בין ירכי ומחייך. העיניים שלו בתוך שלי והוא לא רואה אותי בכלל. הוא שבוי בכיבוש שלו עד כדי כך שהוא לא רואה שאני כבר מתחילה להבין.

 

לפעמים הגוף חכם מהנפש, ומלמד אותה לעשות פסק זמן. בבוקר שלמחרת הפך ההנגאובר לחום גבוה. הולבשתי בפיג'מת הסאטן שלו והוגליתי לחדר שינה אחר. רופא חרישי ומנומס הובהל לאבחן שזאת רק דלקת שקדים ושאוכל לטוס הביתה למחרת. מותשת ואסירת תודה הלכתי לישון לבדי. כשהתעוררתי לא ידעתי מה השעה, איפה אני ומדוע, והלומת חום תעיתי בין חדרים עד שהגעתי למטבח. הוא עמד שם בתחתונים בלבד, ופתאום נראה מוזר ובשום אופן לא שייך לחיי: איש שזוף מדי שקמטיו מרובים מדי, במטבח מבהיק ומצויד היטב שמדיף עושר לא לי. אפילו החיוך שלו היה יעיל וענייני כששאל אם אני מרגישה מספיק טוב לאכול משהו, והצביע על סיר שבו ביעבע לאיטו נזיד חום-אדמדם עם נוכחות מובהקת של בית.

 

גולאש לא מרפא דלקת שקדים. סיבוב מעל הים האגאי במטוסו הפרטי לא מביא מזור לצער הכבד, שרק עכשיו אני מבינה כיצד חנק לי את הגרון: בגלל הטעות, בגלל הפיצוי שמציע החטא כדי להמשיך ולרתק אותך, בגלל שעוד מעט תהיה שם מישהי אחרת בתפקיד הסטטיסטית. אבל לגולאש יש מאז נוכחות מתמדת של נחמה במקום לא צפוי, וגם של אזהרה: החטאים הכי גדולים שאפשר לחטוא סביבו הם חטא החריפות ועוולת הקלוריות. זהו.

 

אז כשהחורף מופיע, כשעוד רכישה מוצלחת שלו מדווחת בעמודי הכלכלה, כשאני משועממת עד כדי פנטזיה על שיחת הטלפון שבה אפתיע אותו - אני מתעשתת ונזכרת שבסך הכל הייתי צעצוע בפנטזיה שלו על קסמו המוכח בגילו המופלג. ברגעים כאלה הגולש הופך להיות לתרופה הנכונה לתחושת ההחמצה, לידיעה שהייתי דבילית מושלמת, ולניצחון הזעיר שרשמתי בעצמי כשנעלמתי לו לגמרי.

 

המטבחון / מתכונים שאפילו את תצליחי להכין

החומרים:

 

2 ק"ג של צ'ך או שייטל שהקצב חתך לקוביות נאות, משוישות וטיפ-טיפה מגוידות, שיאכילו שמונה רעבתנים

3 בצלים יבשים גדולים פרוסים

10 שיני שום יפות פרוסות

1 שורש פטרוזיליה

1 כפית זרעי קימל טחונים

2 כפות פפריקה מתוקה טרייה

1/2 כפית פפריקה חריפה

250 גרם רכז עגבניות

מלח, פלפל שחור גרוס טרי

שמן טיגון משובח

 

אופן ההכנה:

 

אטמי את קוביות הבשר במחבת משומנת והניחי בצד. טגני את הבצלים בסיר מכוסה על להבה בינונית עד שיהיו גם חומים וגם רופסים - רבע שעה בערך.

 

הוסיפי את השום, הפטרוזיליה הפפריקה והקימל, ואם את בעניין אז גם את הפפריקה החריפה, וערבבי. הוסיפי את קוביות הבשר, ערבבי היטב וכסי במים רותחים. הוסיפי מלח ומעט פלפל שחור גרוס טרי, והביאי הכל לרתיחה. כעת הנמיכי את הלהבה למינימום, כסי את הסיר ובשלי לפחות שעתיים. אם צריך, הוסיפי מדי פעם מים רותחים.

 

בתום שעתיים ערבבי פנימה את רכז העגבניות, בשלי עוד חצי שעה וטעמי. הבשר צריך לעלות מהסיר כשהוא נימוח ורך מאוד למגע, אבל לא מתפורר. רוצה רוטב מרוכז יותר? עשר דקות על להבה בינונית בלי מכסה, ויש. אם את מאלה שאוהבות להעמיס, דעי שכל תוספת לחומרים הפשוטים האלה תהיה מיותרת, כמו רומן עם מישהו בגיל של אבא שלך.  מה שכן, בתום הבישול - תפוחי אדמה מבושלים או אורז לבן יספגו את כל טובו של הרוטב. סלט ירוק קטן ימתיק את תחושת החטא.