רוצה לדעת מה יש בתוך הקופסה שלך

אנשים שאנחנו פוגשים הם בעצם קופסאות סגורות, עטופות בקפידה או ברישול. להכיר אדם באמת זה "לפתוח" אותו, לקרוע את האריזה בה הוא עטוף, לגלות מה יש בפנים. כשאומרים שלאהוב אדם זה "להכיל" אותו, זה בדיוק העניין

כשגיליתי יום אחד, בגיל 40, שחלק גדול מארון המטבח שלי עמוס בקופסאות, הבנתי שכנראה באותו היום בו אמרה אמא שלי "די מספיק, את ילדה גדולה. לא צריך את כל הקופסאות האלה", וביקשה לזרוק את אוסף הקופסאות שלי בגיל שבע, לא הייתי מוכנה לגמרי לזרוק אותן. אבל ויתרתי לה, זרקנו.

 

ואני חושבת לעצמי שאולי מאז לא נגמלתי באמת מקופסאות. ומה זה בעצם קופסה? מקום שבתוכו שמים דברים. אריזה חיצונית, בדרך כלל נאה, בלי לדעת מה יש בפנים. ממש כמונו, אנשים. כל החיים שלנו ארוזים בתוך קופסה. אדם שמסתכל על עצמו במראה רואה קופסה סגורה. את הנשמה לא רואים במראה, את המחשבות, הרגשות, הכעסים והשמחה לא רואים במראה, גם אם יש אור גדול ולבן בחדר. כל אלה מתחבאים בתוך הקופסה. יותר מזה, אנחנו אפילו מלבישים אותה, את הקופסה שלנו. בבגדים, נייר עטיפה, ומוסיפים אביזרים, כמו סרט קישוט.

 

ובראייה רחבה יותר, אנחנו קופסה בתוך קופסה. הנשמה שלנו בתוך קופסת הגוף, שנמצאת בתוך קופסת הבית, בתוך קופסת החיים. והקופסה הגדולה ביותר, המכילה את הכל היא היקום.

 

כשאומרים שלאהוב אדם זה "להכיל" אותו, זה בדיוק העניין, אנחנו גם קופסאות של בני הזוג שלנו. כשאני מחפשת את "המקום" שלי בחיים שלו, אני רוצה להבין אם אני שם, בתוך הקופסה שלו. לפעמים אני חושבת שהקופסה שלי עשוייה מגומי, מרוב דברים שאני מכניסה לתוכה. ואף פעם לא נגמר המקום.

 

אנשים שאנחנו פוגשים הם בעצם קופסאות סגורות. עטופות יפה או לא יפה, בקפידה או ברישול, אבל עטופים. להכיר אדם באמת, זה "לפתוח" אותו. לקרוע את נייר האריזה בו הוא עטוף, לגלות מה יש בפנים.

 

מתי בפעם האחרונה קרענו את העטיפה של עצמנו?

נוח לנו לקרוע עטיפות של אחרים. אבל מתי בפעם האחרונה קרענו את העטיפה של עצמנו והסתכלנו פנימה, לתוכנו, לגלות מה יש שם בפנים? מתי עשינו השוואה בין העטיפה לתוכן הקופסה שלנו? נייר עטיפה צבעוני ומבריק בדרך כלל מגביר ציפיות לגבי התוכן. אדם שלבוש יפה ומוקפד עושה רושם, מרמז על תוכן מרתק. האמנם?

 

רובנו מחזיקים בבית ניירות עטיפה יפים, כדי שאם נקנה מתנה לא כל כך יקרה, נעטוף אותה בנייר המבטיח הזה ויווצר הרושם המתאים. בארון הבגדים שלנו יש כמה בגדים כאלה, שנשים על עצמנו כשנרצה להיראות מבטיחים.

 

תראו איזו יפה האריזה שלי, תאמינו שככה אני גם מבפנים

אני מסתכלת במראה. אני לבושה יפה ועוד מעט אצא מהבית. אפילו אקבל מחמאות על איך שאני נראית. "את נראית טוב", יגידו לי. הייתי רוצה לצעוק, שכולם ישמעו: הנשמה שלי בוכה, סדוקה, הלב כואב והדמעות בגרון, אבל בחרתי דווקא היום את החולצה הזו. בשבילכם, אנשים. לטשטש את ראייתכם, לבלבל אתכם: "תראו איזו יפה האריזה שלי, תאמינו שככה אני גם מבפנים". 

 

אני מתקרבת למראה, ממקדת את המבט לתוך העיניים שלי. המקום היחיד בו אפשר לגלות רמזים מה יש באמת בתוך הקופסה הן העיניים. ואני שואלת את עצמי: האם מה שאנשים יראו היום מבחוץ מתאים גם למה שיש בפנים? רוב הזמן לא. אנחנו נשים את המסיכה המתאימה ונצא לרחוב. אז כמה גדול הוא הפער?

 

בתהליך נכון של מוּדעות עצמית וחיבור לעצמנו נקטין את הפער. ככל שנקרע את נייר האריזה ונחשוף את הפנים של הקופסה, כך נצמצם את הפער. ככל שנתחבר למי אנחנו באמת, נבטל את האכזבה. בעיקר אכזבה של אנשים מאיתנו, כשיגלו, אולי, במקרה, שאין התאמה בין האריזה לתוכן.

 

איפה ועם מי נרשה לעצמנו לקרוע את הנייר, להתחבר, להקטין את הפער, להתאים את האריזה לתוכן? סביר להניח שלא בחנות הירקות או בתור לפקיד בבנק. זה יקרה רק כשנרגיש שאנחנו בידיים טובות ובסביבה תומכת. כדי לפתוח את הקופסה ולגלות מה יש בפנים צריך אומץ לעמוד בפני אכזבות, אמונה שיש לנו כוח להתמודד, עוצמה שתעמוד לצידנו ברגע האמת ואדם קרוב שיחזיק אותנו ברגע שניפול.

 

כשנהיה בתהליך של הכרת וחשיפת העצמי שלנו, נתחיל להתאים את האריזה לתוכן. העטיפה תהיה כל כך מותאמת, שאיש לא יחשוב אחרת, איש לא יחשוד שאולי הקופסה שלנו מסתירה דברים שלא נעים לנו להראות אותם. לא נפחד לפתוח את הקופסה שלנו, כי נדע מראש מה יש בפנים. גם המילים שלנו יתאימו לכוונות.

 

ועכשיו אני יודעת איפה לעשות את זה. המקום הזה, בו אפשר לקרוע ניירות אריזה, לפתוח קופסאות ולהשוות את התוכן בלי לפחד הוא כשאני איתך. המילים שלי הן בדיוק מה שאני מרגישה, המילים שלך הן בדיוק מה שאתה רוצה.

 

אני לא בטוחה שאתה ואני מבינים לגמרי למה נפרדנו, אבל כשאנחנו מתחילים לקרוע מעלינו את נייר העטיפה ולפתוח את הקופסאות שלנו, אנחנו מבינים למה היינו ביחד.