תרמו את גופם

"רוקדים עם כוכבים" היא נעל בית שנעים לחזור אליה, גם אם היא משומשת יותר מדי. אריאנה מלמד על כוכבים, אגדות ורייטינג בשמיים

קצת ארוכה מדי, קצת צפויה ומדשדשת מדי, אפילו בפרק הפתיחה עתיר הנצנצים, "רוקדים עם כוכבים" נראית כמו נעל בית נוחה, כמו לקט ממוחזר של עצמה – וזה בסדר גמור, מפני שכנראה כך רוצים אותה הצופים שלה. סוס מנצח ונוסחה רוויה ברייטינג לא מחליפים, אפילו אם הדבר כרוך בעונה נוספת של העליצות המאולצת של קושניר ומראה הברבי חסרת המוח של הילה נחשון.

 

אילנית לוי. מזיעה

 

למה היא כל כך מצליחה? מפני שהיא משחקת באופן חכם בדימויים של זוהר והצלחה, מאמץ ותחרות. אם תביטו באוסף הידוענים שתרמו את גופם לעונה הזאת, תראו שנעשה מאמץ לרצות את כו-לם. בלוגריות קטינות שדניאלה פיק ומיכאל הנגבי יחלחלו אל לבבותיהן הורדרדים, מתבגרים שגדלו על דנה דבורין, חובבי כדורגל שיצביעו לבוני גינזבורג, בורגנים מהוגנים שאלון אבוטבול הוא סמן-איכות עבורם, ואפילו צופי תיאטרון מקשישים שיכולים להעריך את מאמציה של מיקי קם. והנה, מה נאה: אפילו פליטי ערוץ 1 קבלו עוד קצת מיכל זוארץ! אבל אלה, וגם כל מי שמוכרח לקדם את עצמו ואת הסינגל הראשון שלו בתעשיית הזוהר ומשום כך הסכים ליטול חלק בעונה הזאת, הרי אינם מבטיחים צפייה רצופה: גם לא הרקדנים המקצועיים לעילא שצוותו אליהם, וגם לא חדוות הממבו לבדה. מה שמקבע את "רוקדים עם כוכבים" בצמרת טבלאות הרייטינג הוא השימוש המושכל שלה ביכולת ההזדהות של הצופים – ובאגדות.

 

גם אני יכול

"כוכבים", מטבע הדברים, מרוחקים מכורסותינו: האינטימיות המעושה של המסך הביתי כבר לא יוצרת אשליה של קרבה. אבל הקלוציות, אותה תכונה המשותפת לכאורה לכולם בתחילת העונה, דווקא כן: קל מאוד להזדהות ולפתח אמפתיה כלפי דמותו של "כוכב" מזיע, מועד, נכשל, מתאמץ, לא כל כך מצליח ומחייך בגבורה למשמע הערותיהם של השופטים. הם אנושיים ונגישים ולא מושלמים, ואנחנו אוהבים להציץ לפגימויות שלהם. והם מתנשפים בדיוק כמו הצופה הממוצע שינסה

לעשות את זה בבית. ההפקה יודעת את זה ומתעדת יפה את המאמצים, המשברים, אפיסת הכוחות, הגוף הרופס בתום אימוני צ'ה צ'ה צ'ה מפרכים. לפעמים זה משכנע יותר מאשר הצפייה במוצר המוגמר. גם אני כזה, אומר לעצמו האיש בכורסה. עד שבא אלון אבוטבול ומחרב קצת את שמחה כשהוא מסביר שהמימיקה שלו נועדה לרצות את הבמאי. הוא רוצה קלוז-אפים. גם אנחנו, וכמה שיותר מיוזעים.

 

והם מספרים לנו – באריכות יתרה – על קשייהם: מישירים מבט למצלמה ומדווחים שלא האמינו ביכולתם, או שהאמינו וראו עד כמה זה מסובך ותובעני, ואכן התאמצו נורא והנה המאמץ נושא פרי. עם אימונים מפרכים שכאלה – גם אני יכול, אומרת היושבת על הספה, שמכירה את מרכיבי האגדה הקטנה והחינוכית הזאת. הנה, מי שמשתדל – מצליח. האגדה לא מתחשבת בגחמנות של ההצלחה: הרי בסופו של דבר לא מדובר במצויינות, כי קביעותיהם המקצועיות של השופטים יתאזנו ברחשי הלב החובבניים של המסמסים למיניהם, ואלה וגם אלה יתקשו לעמוד בפני מי שמשדר קסם כריזמטי עודף למרות שתנועות האגן שלו לא מושלמות. ודווקא הערבוב החינני הזה בתהליך הבחירה של המנצחים

מבטיח שהצופים יישארו שם עד לגמר ("הגדול", כמובן).

 

כך שבאמת לא צריך היה לטרוח ולשנות את תפאורת אולם החתונות משנות השישים, וזו התכתבה יפה עם קונסטרוקציות הספריי על ראשיהן של המחוללות והסיר המשונה שהרכיבו להילה נחשון על הפדחת. וטוב שהוסיפו את סאלי אן פרידלנד לחבר השופטים, כי היא נעימה באורח מפתיע גם כשהיא לא מחמיאה, ובעיקר בגלל שההנאה שלה מעצם הריקוד עוברת מסך. לעומתה, יוסי יונגמן קפוא וחנוט, אבל עם אימונים נכונים ודאי עוד יפתח מעט שמחת חיים. הרי כל אחד (כמעט) יכול.