לגימה של שוקו חם תזכיר לי תמיד את דנית
24 שעות העברתי עם דנית. היא לימדה אותי איך שותים שוקו, איך מטיילים על קו החוף בחורף, איך מתכרבלים בשמיכה ובמעיל, איך מתנשקים ברגיעה ואיך בזמן חירום, לפני שעושים אהבה, ובכלל, היא לימדה אותי איך עושים אהבה בחורף. תנוחות של פוך, היא קראה לזה. והיא בכלל מעדיפה קיץ
שוקו חם תמיד מזכיר לי את דנית, ובכל פעם שאני נזכר בדנית מתכווץ לי הלב ותוקף אותי כאב קוסמי, כאב מוחשי לגמרי, אבל בכלל לא בגוף. ואז אני לוגם מהשוקו, מציץ מהחלון, ובחוץ סימני הזמן לוחשים "חורף". אני מקשיב להם ואז נותן לטעם של השוקולד והמתיקות להרטיב את הלשון, ומשם להחליק לגרון ולקיבה, והבטן קצת מתחממת וההתכווצות בלב קצת משתחררת. הכאב הקוסמי נעשה יותר נוח. יש לי 24 שעות של רגעים שהיו לי עם דנית, ועד שאני אמות, כל לגימת שוקו אני אקדיש לאחד מהרגעים האלה. 24 שעות זה המון רגעים. מי שחי ברגעים יודע את זה. ואולי בגלל זה 24 שעות זה גם מערכת היחסים הכי ארוכה שהיתה לי אי-פעם עם מישהי. אולי אפילו ארוכה מדי, יותר מדי לגימות להשלים. ודנית בכלל מעדיפה קיץ.
ידעתי שאני טס אל החורף הנצחי
כבר עשר שנים אני בורח מהקיץ. הפעם האחרונה שהייתי בקיץ היתה לפני עשר שנים, באוטובוס של דן, צפוף ומיוזע, והיה לי רע. כבר ידעתי שזה הקיץ האחרון שלי לתמיד. כל הנסיעה השענתי את הראש על הזגוגית, בוהה בלחות ומה שהיא עושה לאנשים. כשירדתי בנתב"ג אפילו אמרתי תודה לנהג, ואז מצאתי את עצמי עומד בכניסה לטרמינל, מרגיש סופסוף איך זה להיות אבוד-אבוד-אבוד, וזה כל כך טוב להיות ככה, רק אני והתרמיל על איזה כוכב אי-שם ביקום, תרמיל ירוק עם כמה בגדים חורפיים ושק שינה חם, כי ידעתי שאני טס אל החורף הנצחי. ולא סתם טס, טס בהתגנבות.
הלב שלי דפק כל כך חזק, שפחדתי שהוא יתנפץ לי פתאום, דווקא ברגע השיא של החיים. חשבתי על מרקו, שעלה על הספינה ההיא בהתגנבות, רק הוא והקוף על הכתף. אז רציתי לטוס אל החורף הנצחי בהתנגבות, כמוהו. תמיד הערצתי את מרקו.
"הנוסעים לטיסה כך וכך לעבר החורף הנצחי מתבקשים לגשת לשער כלשהו", קראו הרמקולים, "הטיסה עומדת להמריא".
התגנבתי לשער בין שאר הנוסעים, מתחמק בקלות מדהימה מביקורות הביטחון והדרכונים. אף אחד לא חשד בי. הייתי כל כך אבוד, שאפילו כשעמדתי מול הדיילת שבדקה כרטיסי טיסה, היא התחילה פתאום לדבר עם הנוסעת שלידי, ואני פשוט נכנסתי בהליכה פנימה. הלב דפק מהר וחזק, וכבר שכחתי את הדיילת, והתגנבתי לשרוול של המטוס, ופתאום, אני כבר לא זוכר איך היתה ההמראה, ופתאום אנחנו מעל הים התיכון, ופתאום אנחנו מעל אירופה, ופתאום איש ביטחון תופס אותי מתחבא בשירותים, ופתאום זורקים אותי ואת התרמיל מהדלת של המטוס עם מצנח וצועקים עלי "ואל תחזור!".
ואני נופל לי, צונח חופשי, מוקף בשמיים קפואים. כל כך קר. סימני הזמן צורחים לי באוזן "חורף", והתרמיל צונח כמה מטרים לצידי, אני מחייך אליו, והוא עונה לי במבט ירוק של אחד שכבר לא מתרגש מכלום, ושנינו נופלים דרך ענן שחור-שחור, ענן חורפי כמו שאני אוהב, ומלמטה כבר אפשר לראות יבשה. אנחנו פותחים את המצנחים, וזה כואב בכתפיים אבל עוד רגע מגיעים הביתה, לאיזשהו חורף איפשהו. אולי אם לא היו תופסים אותנו מתחבאים בשירותים, היינו כבר נוחתים עם המטוס בממלכת חורף העד, לא באירופה ולא בקוטב, אלא בחורף עצמו, החורף הטהור, הממלכה החורפית הקסומה שבה זורמים כל השנה נהרות של שוקו חם בוואדיות של ההרים המושלגים. אבל תפסו אותי, ואני לא מתבייש בזה. כי גם את מרקו תפסו בזמנו. וחוץ מזה, החורף באירופה בכלל לא רע, חורף לעניין.
אני והתרמיל חרשנו את היבשת, דווקא בלילות הגשומים היינו ישנים בחוץ, על מדרכות בערים האפרוריות, או עמוק בבוץ ביערות אפלים, או לפעמים באיזו רפת נטושה, או על גג מטונף של בית חרושת. וכמה שהיה קר, וכמה שהיה חורף, תמיד רצינו עוד. רק שהכוכב שעליו היינו אבודים לא מפסיק להסתובב סביב עצמו, וסביב השמש, וככה הקיץ תמיד רדף אחרינו, ותמיד ברחנו. ידענו שתמיד יהיה מקום אחד שבו חורף, ותמיד הגענו למקום הזה, וכל פעם היה לו שם אחר. נורווגיה, איי סנדוויץ´, אלסקה, סיביר. אבל בשבילנו זה היה פשוט חורף.
"אני לא חוזר לתל-אביב", הודיע לי התרמיל במבט ירוק של אחד שלא מוכן לחזור לתל-אביב.
"אבל אנחנו בורחים מהקיץ, לא מתל-אביב", עניתי לו.
"החורף בתל-אביב זה לא חורף".
"אבל זה גם לא קיץ", ציינתי.
"בוא ניסע לאנטרטיקה!"
"מה איכפת לך אם נעצור לבקר בתל-אביב? התגעגעתי קצת, מה כבר יכול לקרות?"
"אני פוחד. עד עכשיו נתנו לחורף לסחוף אותנו, לא לגעגועים. אסור להפסיק את ההיסחפות", אמר.
"רק ביקור קצר, ואז ניקח את האוטובוס ההוא לנתב"ג שוב, זוכר את ההרגשה ההיא? נרד יחד בנתב"ג, אבודים-אבודים-אבודים, ננסה להתגנב שוב לטיסה ההיא אל החורף הנצחי".
"אני מוכן להישאר שם עד 21 במרץ. 22 במרץ זה כבר קיץ", אמר.
"טוב", אמרתי.
מובן שדווקא בלילה של ה-21 במרץ פגשתי את דנית.
היא ישבה לבד בבית-קפה תל-אביבי, שתתה שוקו חם וחייכה אלי כשהתיישבתי בשולחן ליד עם התרמיל לצידי.
"התרמיל שלך כל כך ירוק", אמרה, והעיניים שלה עצמה היו כל כך כחולות, שהתאהבתי מיד.
אחר כך התיישבתי לידה וסיפרתי לה שאני נמצא רק במקומות שיש בהם חורף. היא צחקה. "אני בכלל מעדיפה קיץ. אני אוהבת ללכת לחוף הים בלילה, לרקוד עם הרגליים בתוך המים. אני גם אוהבת את זה שכל הילדים בחופשה וכל כך מאושרים. וגם בחורף קר לי מדי, אז אני יושבת יותר מדי בבית ונהיית מלנכולית כזאת. בגלל זה אני שותה הרבה שוקו חם. ככה הכאב נעשה יותר נוח. אגב, קוראים לי דנית".
"כמו מרקו" אמרה, והתאהבתי שוב
סיפרתי לה על ההתגנבות שלי למטוס, ועל זה שתפסו אותי, זאת אומרת - אותנו, אני והתרמיל, והיא אמרה שהייתי צריך להציע לקפטן של הטיסה פשרה, שאהיה הטבח של הטיסה, ובתמורה לא יעיפו אותי החוצה. "כמו מרקו" אמרה, והתאהבתי שוב.
אחר כך היא שאלה אותי אם אני בורח מהקיץ או שאני רודף אחרי החורף. לא ידעתי מה לענות לה. הסתכלתי על התרמיל, והוא הסתכל עלי חזרה במבט של "מה היא רוצה מאיתנו זאתי". אבל הרגשתי שזו שאלה מהותית, ולא היתה לי עליה תשובה, אז פשוט התאהבתי בה פעם שלישית וסופית.
"קודם כל, מניחים את הידיים מסביב לספל, כדי שיתחממו", אמרה ולקחה את הידיים שלי כדי להניח מסביב לספל שלה. הידיים שלה היו חמות בדיוק כמו הספל, והרגשתי את החום עובר ממנה אל הידיים שלי, ומשם לכל הגוף שלי.
"אחר כך, מרחרחים".
שנינו קירבנו את האף אל הספל, והריח של השוקו התערבב לי עם הריח של דנית. ריחרחנו במשך אלפי רגעים.
"עכשיו חושבים על מישהו שאוהבים", אמרה ועצמה את העיניים. חשבתי על התרמיל שלי ועליה.
היא פקחה את העיניים, וכל מה שידעתי זה שאני רוצה לנשק אותה. אבל היא המשיכה בהרצאה: "ועכשיו לוגמים לאט לאט, הכי לאט שבעולם".
24 שעות העברתי עם דנית. היא לימדה אותי איך שותים שוקו, איך מטיילים על קו החוף בחורף, איך מתכרבלים בשמיכה או במעיל, איך מתנשקים ברגיעה ואיך מתנשקים בזמן חירום, שזה אומר לפני שעושים אהבה, ובכלל היא לימדה אותי איך עושים אהבה בחורף. תנוחות של פוך, היא קראה לזה. והיא בכלל מעדיפה קיץ.
וכשהגיע הלילה של ה-21 במרץ, התרמיל התחיל לרמוז לי במבטים ירוקים שהגיע הזמן להתחיל לזוז, שמבחינתו עוד כמה שעות כבר קיץ, ורק זה חסר לו להיתקע בתל-אביב בקיץ, לא מספיק כל הבלגן הזה עם דנית. דנית בטח הרגישה, וצחקה שהתרמיל ירוק מרוב קנאה.
"תישאר", אמרה.
"עוד שעתיים קיץ. אנחנו חייבים לנסוע".
"תישאר, אני אלמד אותך הכל על קיץ. יש כמה התנשקויות של קיץ שחבל לך על הזמן", אמרה.
"אני חייב לנסוע".
"אל תפחד, יחד נעבור את הקיץ בשלום", אמרה.
"אני לא יכול".
"טוב", אמרה.
וזהו. ככה זה נגמר. היא חייכה אבל בכלל לא ניסתה להסתיר את הכאב, ואני הייתי בבלאק-אאוט, לא הבנתי מה קורה, בכלל רציתי להגיד לה שאני נשאר, שבטח שאני נשאר, שתלמד אותי כל מה שהיא יודעת על חורף ועל קיץ, וגם על עונות המעבר, רציתי להגיד לה שהתאהבתי בה לפחות שלוש פעמים באותו לילה, ולפחות אחת מהן סופית, ושנמאס לי לברוח, שכבר לא איכפת לי אם חם, קר, לח או יבש, העיקר להיות איתה. אבל היא כבר לא היתה שם.
האימייל של אריאל