כך הפכו אותי מעצלנית לאצנית ב-45 יום. תנסו גם?

לילך פלדמן התוודעה לריח הזיעה ב-5:30 בבוקר, דשדשה בעקבות אצניות קשוחות, התעצבנה על המאמן שלה, התעלתה, התפרקה - והצליחה לרוץ 8.5 ק"מ. יומן ריצה

עשר דקות לזינוק במירוץ אנדיור לנשים בלבד. הסיסמה היא "כל אחת יכולה", ומסביבי יש באמת המון נשים בבגדי ריצה שיכולות לחייך ולצחוק גם בשעה קשה זאת.

 

אני לופתת בקבוק מים ומנסה לשמור על פני פוקר, עד שעופר הצלם שואל למה אני נראית כל כך מבועתת. נשימות, אני צריכה לעשות נשימות. להכניס הרבה אוויר ולהוציא בספירה של עשר. להכניס אוויר - ולהוציא. ככה, זהו.

 

אוי, אלוהים. איך בכלל חשבתי שאני אעשה את זה? אני לא מסוגלת לרוץ רצוף גם חמישה ק"מ. יש לי תחבושת על רגל ימין והקרסוליים שלי נפוחים. לא התאמנתי שבועיים. ואם ייגמרו המים? ואם ייגמר הזמן? אני אתייבש. אני אתעלף. אני אגיע אחרונה, וכולם ישכחו שאני עוד רצה ויפתחו את הכבישים שחסמו בגלל המירוץ. שטויות, אני לא אגיע אפילו אחרונה, האמבולנס ייקח אותי כבר באמצע המירוץ.

 

8.5 ק"מ זה המון. לא הייתי צריכה להיכנס לזה מההתחלה. היו צריכים לקחת מישהו אחר, יותר בכושר. זה סתם יוציא שם רע לעיתון. זהו. נגמר. הכרוז קורא לנו להתייצב.

 

45 יום לפני: תפני את מחר ב-3

שבעה שבועות קודם לכן קרו שלושה דברים: הבעל התפקע מצחוק נוכח ניסיונותיי ללבוש את הג'ינס מהקיץ שעבר. גבי, גיסתי הנמרצת, השאירה לי הודעה מפחידה (יש לך נעלי ריצה?! בקרוב מתקיים מירוץ לנשים בלבד! אני רושמת אותנו!"). דורית, עורכת הכושר, עטה עלי במסדרון ובפיה הבשורה: "נבחרת". למה? "לייצג את המגזין במירוץ. תפני לך את מחר בשלוש. רן שילון מאנדיור יגיע. נצמיד לך תוכנית אימונים - הכול".

6 שבועות מאומצים שהתמצו לרגע מנצח אחד. קו הגמר (צילום: עופר חן)

 

הפגישה עם רן שילון הניבה שלוש תוצאות:

1. אזהרה חמורה שבשל חוסר הזמן תוכנית האימונים שתותאם לי תהיה אינטנסיבית למדי.
2.  אזהרה חמורה שבשל מצבי הכללי הרופס תוכנית האימונים שתותאם לי תהיה קשה במיוחד.
3. תוכנית אימונים לשישה שבועות.

 

שבוע 1: הפעם הראשונה שלי

בסיום השבוע הראשון לתוכנית האצנות-הלכנות שלי קרו שני דברים מדהימים: 1. הגעתי לראשונה בחיי למכון כושר. 2. פיצחתי את סוד הדיאטה.

 

נתחיל מהשני: למרבה ההשפלה, רן דרש שאשלח לו מדי יום יומן אכילה. נכון שלא עושים דבר כזה לבחורה? כך שהייתי מוכנה לכול, פרט לתגובה הבאה על יומני

הסודי:

- "לילך, את לא אוכלת מספיק".

- "???????".

 

אדם שמבצע פעילות גופנית צריך לשתות מדי יום לפחות שלושה ליטרים מים. וכששותים הרבה, הבטן מלאה. כשהבטן מלאה - אין תחושת רעב. תוסיפו לזה את העובדה שבאחוז ניכר מהפעמים רעב הוא בעצם צמא, וכבר צמצמנו את מספר הבליסות להפליא.

 

אז איפה הקץ'? בלי מספיק אוכל הגוף העייף יפשל באימונים וגם ישמור טוב-טוב כל גרם שומן וכל קלוריה שכן הכנסתם אליו. ככה מגיעים למצב הביזארי שלראשונה בחייכם אתם מודאגים מכך שאין לכם תיאבון ומתחילים לספור בפאניקה כמה מנות חלבון הכנסתם היום לגוף.

 

חדר הכושר היה סיפור אחר. כל-כך התרגשתי מזה שנולד הבחור שהצליח להכניס אותי לחדר כושר, שהגעתי לחדר הכושר במועדון הספורט של אוניברסיטת תל אביב כבר ב-7:30 בבוקר. יובל וקס המדריך אסף את הרכש הטרי והנרגש מעמדת הקבלה והצעיד אותי היישר ל... מחשב. סופסוף מכשיר אחד כאן שאני מכירה.

 

במחשב חיכתה לנו תוכנת ג'ימיני. יובל הזין אליה את פרטיי האישיים ואת תוכנית האימונים שלי, העניק לי כרטיס עם כל הפרטים, ובחיוך קורן הסביר לי שככה אוכל לעקוב מקרוב אחרי ההישגים. הוא לא איבד את מצב רוחו הטוב גם כשהתיישבתי הפוך על המכשיר שאמור לחשל לי את כופפי הברך.

 

מקץ שעה וחצי של אימון השארתי מאחוריי מדריך מותש והבטחה חגיגית לחזור. למה לא? אחרי האימונים הביתיים שלי (שכללו בין היתר ערימת ספרי טלפונים על תקן "מדרגה") היה נחמד לשחק פתאום במגרש של

הגדולים.

 

שבוע 2: מחנה אנדיור שלום

באימון הקבוצתי של יום שישי השארתי את הכבוד העצמי שלי ואת רוב הנוזלים בגופי. האמת היא שהוא העלה בי הרהורים נוגים כבר בתחילת השבוע. קודם כול - השעה. מי קם ביום שישי ב5:30- מרצונו?! שנית - הפורמט. מה לי ולקבוצת הריצה המקצועית של אנדיור? אבל רן הבטיח אימון אינטרוולים (ריצה עם הפסקות) וקפיצות וגלגולים על הדשא. "תבואי, יהיה נחמד", סיכם. אז באתי.

 

שעתיים אחרי הייתי בבית. יותר נכון - בקרשים. שעה של ריצה בשמש הקופחת, שרירי רגליים חלשלושים, וההסתופפות בחברתן של אצניות קשוחות שממהרות אחרי האימון לשעת שחייה/ רכיבה על אופניים/ חדר כושר, הביאו אותי למצב מתקדם של גווייה.

 

- "הלו" (חרישי וכאוב).

- "לילך, מה קורה? זה רן".

- "רן, אנחנו ברוגז".

- "מה אכלת?"

- כלום, יש לי בחילה איומה. אני לא יכולה להכניס לפה כלום. אני לא יכולה לחשוב בכלל על אוכל".

- "לילך, מה אמרנו שעושים ישר אחרי אימון? אוכלים! יש לך בחילה כי רמת הסוכר שלך נפלה, זה הכול. ברגע שתאכלי תרגישי כמו חדשה. היית צריכה לאכול כבר לפני שעתיים".

- "אבל אני בדיוק מערבבת יוגורט עם דבש ושופכת על המיקספלקס. להוסיף גם צימוקים, או לאכול קודם את האגס?"

 

שבוע 3: דווקא די נחמד פה

מקץ יומיים מנוחה חזרתי לשגרה, כלומר להתאמן כל יום.

 

פתאום אלה גרבי הריצה שלי שתלויים על החבל. פתאום הבעל בודק בדאגה אם אכלתי מספיק (!) ומבשל לי פסטה מקמח מלא. פתאום גיליתי במותן צלע שלא ידעתי על קיומה, ופתאום האימון היומי נעשה לא קל יותר, אבל בהחלט נסבל יותר, והרבה, הרבה יותר מהנה. אז למה לקלקל?

על קו הזינוק (צילום: עופר חן)

 

סימסתי למאמן:

- הי, רן! מה העניינים? לנוכח מה שקרה לפני שבוע, אני רוצה להחליף את האימון הקבוצתי של השבוע באימון אחר, בפארק או בחדר כושר. לילך.

- הי, לילך, אין שום סיבה. זה לא לעניין לשנות פתאום תוכנית. הכול יהיה בסדר. לא קרה שום נזק גם לפני שבוע. רן.

- הי, רן, אל תתווכח. אם אני אומרת שהרגשתי רע אז זה נזק. אני לא מוכנה שזה יקרה עוד פעם. לילך.

- לא ייגרם לך שום נזק, וגם לפני שבוע לא נגרם. אני דורש שתבואי לאימון. זה כל העניין בספורט - אנחנו מותחים את הגבולות. תפסיקי לפחד מכל דבר! תני בי אמון.

- לא.

- זה לא מקובל עלי. אני דורש שתגיעי.

- בסדר.

כעבור שלושה ימים:

- "הי, לילך, איך שרדת את האימון של יום שישי?"

- "בסבבה. מה חשבת? רצתי הכול! חמישה קילומטר!"

כן, פתאום זה נהיה הרבה יותר נסבל. והאמת? גם די כיף!

 

שבוע 4: הנפילה הגדולה

שבועיים לפני היום הגדול השתתפתי באימון במסלול של המירוץ בראש העין. כמו עז קיפצתי בשמחה בעלייה המצופה חלוקי נחל. כעבור יומיים חשתי אי נוחות בקרסוליים, שמהר מאוד התחלפה בכאב חד. מה קורה שם, לעזאזל? הצצתי

מתחת לגרב. אמא'לה, נקניקי בשר ענקיים השתפלו החוצה מתוך הנעליים.

 

ידעתי שזה ייגמר לא טוב. יש לי שברי מאמץ. יש לי דלקת בגיד אכילס. זהו, הלך המירוץ. מה אני אעשה?

 

רן: "זה טבעי, זה קורה, זה בגלל שרצת בשטח על אבנים. זו בסך הכול הצטברות של נוזלים. שימי קרח ותשאירי את הרגליים למעלה כמה שיותר".

 

הרופא: "יומיים-שלושה וזה יעבור. אני ארשום לך כדורים נוגדי דלקת".

 

ריקי (כתבת): "שימי עלי כרוב בגרביים!"

 

בלעתי כדורים, שמתי עלי כרוב בגרביים, שקיות קרח על הרגליים ואת הרגליים על שולחן הסלון. אבל כלום לא קרה, חוץ מכוויות קור ברגל ימין.

 

שבוע 5: אצנית בחבישות

כמה ימים לפני המירוץ הבנתי שביום שישי הקרוב אני מקסימום אמחא כפיים לשאר האצניות. ניסיתי להתנחם בקרואסון שקדים - אך לשווא. האוכל איבד את יכולת הנחמה שלו. אבל אז הכניס רן דמות חדשה לחיי: עופר עינת, פיזיותרפיסט.

עופר: "די, נו! למה את הולכת כמו דונלד דאק? מה עשית לך שם? מתחת את הרצועות עד הסוף, בטח שזה יכאב לך. חכי, אני מהדק לך את החבישה. כן, זה כמו איזולירבנד. אז מה? תתרחצי עם ניילון נצמד על הרגל ותוך שלושה ימים את רצה".

 

שבוע 6: היכון אכן צא

חררר חררר. חררר חררר. מה זה הרעש הזה? אה, זו אני, מתנשפת בעלייה. אין לי אוויר, אין לי כוח ואין לי מים. ועוד אמרו שכל אחת יכולה. אז אמרו. התחבושת על הרגל הייתה מכוסה בבוץ, ורק השמש קרנה בעליצות יתרה במרומים וגרמה לי להגיר פלגי זיעה. גבי, גיסתי האצנית, נעלמה שנייה אחרי הזינוק. ובתוך כל הגיהינום הרותח הזה דלק אחריי בג'יפ (הממוזג!) עופר הצלם, מנציח כל טיפת זיעה ואותי מתנהלת לאיטי, ומרגישה כמו פרת מירוצים. די, תחשבי חיובי! קצת קשה אז נשברים? אז יש עלייה. אז יש שמש. תחבקי את זה! טוב, נראה שנשארתי לבדי. עוד קילומטר לסיום. כמה מטרים יש בקילומטר? כמה צעדים יש בכל מטר? הנה תחנת השתייה. מצוין. עוד חצי קילומטר. יופי, נפתח לי השרוך. נעשה הפסקה קלה.

 

מי זה צועק שם כל-כך חזק? יו, אני לא מאמינה - זה קו הסיום! הוא ממש מעבר לפנייה הקרובה. אני רואה אותו! כמה אנשים יש שם. מה, כל הנשים האלה הגיעו לפניי?

 

רגע, משהו פה משונה. מישהי רצה בכיוון ההפוך, מקו הסיום אלי. מה, בא לה עוד סיבוב? הי, זאת גבי, גיסתי. "לי-לך! אל תפסיקי", היא צועקת. אני מגבירה את הקצב. קו הסיום מתקרב. "לי-לך, תביאי אותה בספרינט!" זועקת גבי. והנה, כבר אני עוברת את קו הסיום.

 

עברתי! הוא מאחוריי! הכרוז מכריז את שמי ושאני הגדולה מכולן, ואני קולטת מזווית העין את אילה, המפיקה שלנו, מוחאת כפיים. ברור שהיא סידרה את זה. היא ועינב, הבת שלה, לובשות חולצות שעליהן מודפס "כל אחת יכולה - לילך הכי גדולה". וואללה, צודקות. אני הכי גדולה. עכשיו מותר לי להתעלף?

* טבלת עומסים (לפי הרגשה): ע1 = קל. ע2 = בינוני. ע3 = בינוני-חזק. ע4 = חזק. ע5 = מקסימלי.

** אימון המשקולות מתייחס לתרגילי רגליים - כפיפת ברך, פשיטה, מקרבים, מרחיקים, דחיקה. 3 סטים x 15 חזרות.

*** ריצה/הליכה מתייחס לאימון אינטרוולים. כך למשל, 45 דקות הן זמן האימון הכולל. מתוכו 10 מקטעים של 2 דקות ריצה כל אחד, ובין מקטע למקטע מבצעים הליכה של 1.5-1 דקות. הזמן הנותר יוקדש לחימום קל ותרגילי הרפיה.

 

כל זה לא היה מתאפשר בלי רן שילון, מאמן ראשי באנדיור, שליווה את הפרויקט לאורך כל הדרך; חדר הכושר שהוקצה לנו למשך חודש וחצי במרכז הבינתחומי לספורט באוניברסיטת תל אביב; שעון הדופק המשוכלל שתרמה "פולאר" וחזיית הספורט שתרמה טריומף. תודה.