קו התפר החרדי
בדירה בין מאה שערים למרכז ירושלים הקימו צעירים חרדים - "לא שבאבניקים, רק יצאנו טיפה מהמגזר" את ישיבת "חיי אדם". בשיחה מצולמת עם ynet הם מדברים על עזיבת הישיבה, דילמות האמונה, מספרים על הקשר עם הבנות ומבטיחים: אנחנו עוד נחזור הביתה. הצצה נדירה
י' מבני ברק, בן קצת פחות מ-18, סיים את לימודיו בישיבה הצעירה (המקבילה לתיכון החילוני) ועבר באחרונה לירושלים. למה בחר להגיע לירושלים? "בגלל שבני ברק זו עיר של חרדים בלבד ובירושלים האפשרויות יותר פתוחות ופחות מוגבלות".
"אני יצאתי טיפה מהמגזר", הוא מעיד על עצמו, "ובבני ברק חיצוניות זה דבר שקובע. שחור-לבן, כובע וחליפה. אם אתה לא עושה ככה, אז כבר אתה נקרא מחוץ למגזר. הבגדים זה מה שמדבר". קוד הלבוש אותו מתאר י' מגדיר בחור ישיבה מן המניין. אם אותו בחור יבחר ללבוש בבוקר חולצה בצבע תכלת, "אז כאילו פרשתי מהציבור", הוא מסביר.
ולמרות שכל ימיו עברו עליו כחלק מהמגזר החרדי, כיום מרגיש י' שהוא משתייך "לציבור אחר", כהגדרתו. כשהוא מתבקש להסביר מה זה בדיוק "אחר", הוא מחפש בזהירות את המילים. "אפשר לקרוא לזה הרבה דברים", הוא מסביר לבסוף, "יש מי שיקרא להם 'מודרניים' ויש כאלה שקוראים לזה גם שבאבניקים, למרות שאני לא מתיימר להיות אחד מהם", הוא מסתייג בשאט הנפש מההגדרה אותה הוא תופס כעלבון. קשה לו לאמוד את "הציבור האחר" במספרים, כי "חרדים אתה יכול לספור, חילונים אתה יכול לספור, חסידים אתה יכול לספור, את הקבוצה הזו אי אפשר לספור", הוא קובע.
- מה זאת אומרת אי אפשר לספור, איפה אתם נמצאים?
- "אנחנו מתחת לאדמה".
התכלית, והאידיאל שנסדק
מערכת החינוך החרדית עבור הגברים, למן היותם תינוקות של בית רבן ועד זיקנה, תכליתה הוא לימוד התורה, הנתפס כערך עליון. כשיסיים הבחור הצעיר את לימודיו בישיבה הצעירה, הוא ייגש ללשכת הגיוס, יצהיר על "תורתו אומנותו" וימשיך את לימודיו בישיבה הגבוהה. שם ימשיך להשקיע בלימודיו, לפחות עד שימצא את בחירת ליבו ויתחתן. אם יצליח הבחור להתברג לאחת הישיבות היוקרתיות ואף יעשה חיל בלימודיו, יגדלו גם סיכוייו לזכות בשידוך מוצלח. המסגרת הישיבתית היא תובענית ותחרותית והלימודים בה נמשכים למן השעה 7:00 בבוקר ועד השעה 23:30 בלילה. לאחר נישואיו יחליט האברך (בחור נשוי) האם להמשיך באותה המתכונת, או לשלב את הלימודים יחד עם עבודה, באופן חלקי. האפשרות הראשונה נחשבת למובחרת יותר בעיניי הסביבה, המשפחה והציבור.
אולם איפשהו בדרך, האידיאל החל להיסדק. בשנים האחרונות הולכת וגדלה התופעה של בחורים המחליטים לוותר על המסלול הסטנדרטי. בינם לבין עצמם, יותר ויותר חרדים מגדירים זאת כ"בעיה קשה מאוד". עדיין לא בקול רם, אלא כן בזווית הפה.
מחפשי האמת
בדירה לא גדולה במיוחד ברחוב "חיי אדם" בירושלים, החליטו כמה בחורים להקים לעצמם ישיבה אלטרנטיבית. על הדלת הם תלו שלט נייר מודפס עליו מתנוסס שם הישיבה, כשמו של הרחוב. מתחתיו באותיות קטנות יותר, נכתב - "מחפשי האמת". הדירה ממוקמת על קו התפר העירוני שבין מאה שערים ומרכז העיר, ונודבה על ידי משפחתו של משה, אברך צעיר מחיפה, שגם דואג לצדדים המנהליים הדרושים. לדבריו, הוא ואחיו נרתמים לעניין כי "המטרה הסופית היא שייצא מהם בני אדם, נורמלים ושפויים ומסודרים, ולא שיזרקו בחוסר מעש בכל מיני פינות נידחות כי לא היה אנשים טובים שיאספו אותם".
גם אם כיום יש מי מהם שבוחר ללבוש חולצה בצבע תכלת מדי פעם, ואת הכובע מעדיף לחבוש רק בשבת, הוא לא מעוניין לחצות לגמרי את הקו ולעבור למגרש החילוני והלא מוכר. "אין פה לאף אחד רצון לצאת מהברנז'ה החרדית", מבהיר בועז, "יש חבר'ה שהתחרדו ויש שהלכו בכיוון ההפוך. הסיבה היחידה שהחבר'ה פה, היא השתייכות חברתית ורוחנית, המטרה שהילד יוכל להתחבר, שיהיה לו מקום קבוע".
בבוקר עובדים, בערב לומדים
הבחורים עובדים במגוון עבודות מזדמנות, ובבוקר מתפזרים כל אחד לדרכו, לא לפני שהם עורמים את המזרנים בקצה הסלון. עד השעה שמונה וחצי בערב הם משתדלים לחזור לדירה, זמן תחילת שיעור הגמרא היומי. עכשיו הם לומדים מסכת "קידושין", אותה מלמד בהתנדבות רב, אותו הם מתארים באהבה כ"אברך צדיק ותמים שלא אומר לנו 'תעשו את זה' ו'אל תעשו את זה'. אנחנו מתים עליו'". "זו מסגרת חופשית, אנחנו בחרנו את הרב והבאנו אותו אלינו, כי כאן זו ההנהגה הרוחנית שלנו. פה זה דמוקרטיה", מסביר בועז.
להבדיל מהמסגרות הסטנדרטיות והמוכרות, אין ממש חוקים כתובים במקום וכולם הגיעו בשיטת ה'חבר מביא חבר'. את החוקים הם קובעים בעצמם. לדבריהם, דרך הסדר עצמאי זה, מצד אחד הם לא מרגישים "סגורים", ומצד שני הם עדיין יכולים לשמור על קשר לעולם התורה, למגזר, לבית. בדירה מתגוררים 8-9 בחורים, ולפעמים גם יותר, תלוי בתקופה והם כולם בוגרי "הישיבות הכי טובות", כהגדרתם. לשיעור הגמרא עצמו, מצטרפים עוד בחורים מדירות סמוכות ומניין המשתתפים נע בין 15 ל- 25.
"חיי אדם" זהו הניסיון האישי שלהם להרגיש עדיין חלק מהעולם ממנו הגיעו, אבל בתנאים שיוכלו לעמוד בהם, גם אם זה רק על קו התפר. המודרניזציה והשפעותיה, או כפי שנוטים המלעיגים לכנות- 'המודרנה', החלה חודרת בשנים האחרונות מבעד לסדקים ולתת את אותותיה. הבעיה כואבת שבעתיים, גם עבורם וגם עבור אלו שנשארו באמת בתוך המגזר, כי החינוך ועולם הישיבות, הוא למעשה ציפור הנפש ועמוד התווך גם יחד, של הציבור החרדי.
"כמו נסיעה להודו, בעתיד נחזור"
סמוך לחצות נכנס א' לדירה כשהוא חמוש בשקית של "קסטרו מן" וכולו אומר שיק סטייל לפי צו האופנה האחרון. הוא שואל מי רוצה לצאת לתל-אביב ובאין קונים להצעה הוא מתיישב יחד עם כולם, לא לפני שהוא מצטדק שהיום לא נכח בשיעור כי היה לו משהו חשוב אחר לעשות. בערבים אחרים, הוא משתדל להגיע, כי עבורו "זה הקשר לתורה. כשאני כאן אני מרגיש מחובר. הישיבה פה זה להראות לבחור שהוא עדיין שווה את זה". מה שמושך להגיע זה "החבר'ה פה, יש שיעור תורה, זורמים, עניינים, צחוקים... לימוד בסבבה".
בעתיד, למרות שהוא מאמין שזה לא יהיה פשוט, י' היה רוצה לחזור לשורה. כיום הוא מרגיש צורך להתרחק, כי "לא נוח לי עם הקהילה". לא, הוא לא מאמין שזו תשתנה ביום מן הימים, אלא מאמין שהוא זה ישתנה. "נולדתי שם, היה לי נוח שם, הגיע רגע שלא היה לי כל כך נוח. זה כמו נסיעה להודו", הוא מפשט.
המושגים הם עדכניים, אבל לדעתם, גם הברירה החילונית היא לא כצעקתה. חיים מסביר שזה כמו "הישראלי שמגיע לארה"ב וחושב שאמריקה מחכה לו?", הוא אומר על דרך המשל, "ככה זה עם הבחור ישיבה. הוא מגיע ומרגיש שהרחוב מחכה לו וכולם ידאגו לו, ואז הוא מגיע ורואה שאף אחד לא דואג לו ולא מחכה לו מישהו בבית". כל אחד מהם מכיר לפחות מישהו אחד שהחליט להגר לצד השני ו"התפרק עד הסוף". האופציה הזו לא קורצת להם. גם האפשרות להתגייס לצבא, אפילו במסגרת הנח"ל החרדי, חלקם דוחים על הסף. יהודה מסביר שהוא "היה רוצה ללכת לצבא, אבל המשפחה לא". אם יעשה כן, "איך שאני הולך לצבא, אני הורס את החיים שלי מבחינת משפחה. אני לא אוכל לחיות בבית יותר וההורים שלי ובני-הדודים שלי וכולם ינתקו איתי קשר".