חינוך למצטיינים בלבד

במקום לקדם העדפה מתקנת לטובת הנזקקים האמיתיים, מקדמת השרה דווקא את המצטיינים

בארץ חלם התגלה כי ברוב תאונות הרכבת, נפגע הקרון האחרון. "נסיר את כל הקרונות האחרונים", פסקו החכמים, "ונפתור את הבעיה". נזכרתי בסיפור הזה כששרת החינוך הצהירה כי "המצטיינים", עשרה אחוזים מקרב התלמידים, ילמדו ויתקדמו במסגרות נפרדות, בהן יזכו לתנאים טובים בהרבה מאלה שבהם נאלצים להסתפק תלמידים "רגילים". לא ירחק היום ולצד ה"עמותה למצטיינים" תקום "עמותה למוכשרים", שתתייחס לבני העשירון הבא ותדרוש גם עבורם חינוך אליטיסטי - שהרי הם עולים על שאר התלמידים ולפיכך "אינם מממשים את הפוטנציאל".

 

בכנס הרצליה הכבירו מילים על "מצוינות בחינוך" ו"חינוך למצטיינים", מבלי להתייחס לכך שמדובר בשתי גישות סותרות, המתחרות על אותם משאבים מצומצמים. "מצוינות בחינוך" הוגדרה כחינוך המאפשר לכל ילד למצות את הפוטנציאל הטמון בו; בארצות-הברית השמרנית מיושם ערך זה, במה שנודע כתוכנית No child is left behind. לעומת זאת, דווקא אצלנו - במדינה שעשרות שנים מצהירה על "העדפה מתקנת" אך הפערים בחינוך בה הם מהגדולים בעולם המערבי - מקדמת שרה ממפלגת העבודה את גישת החינוך האליטיסטי למצטיינים.

 

הפערים הגדולים בהישגים בין ילדים המשתייכים לקבוצות חברתיות שונות (סוציו-אקונומיות, אתניות ודתיות), מצביעים על כך שבחברתנו קיים אחוז גבוה של ילדים תת-משיגים, קרי: כאלה שאינם מנצלים את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלהם. לכך יש השפעה שלילית על החברה משני טעמים: ראשית - הפערים בהשכלה בין הקבוצות השונות פוגעים בסולידריות ומאיימים על המרקם החברתי; שנית - אוצרותיה העיקריים של ישראל הם כידוע ההון האנושי, והיעדר הניצול שלו פוגע בחוסן הכלכלי, החברתי והביטחוני.

 

המערכת אמנם מקצה תקציבים מיוחדים לקידום אוכלוסיות חלשות, אך אין בהם כדי ליצור העדפה מתקנת של ממש, שכן לבתי-ספר ביישובים המבוססים יש יתרון בהשגת מורים ומנהלים טובים - וזהו המשאב המשמעותי ביותר. המבוססים זוכים גם בנתח גדול יותר מן התקציבים, שאינם מחולקים לפי קריטריונים ברורים, וכמובן שרוב רובן של ההשקעות ב"מחוננים" - נופלים בחלקם.

 

כדי להשקיט את מצפונה הסוציאלי, הבטיחה השרה תמיר כי יהיה "טיפוח מצטיינים" גם בשכונות העניות ובעיירות הפיתוח. אך אין זו אלא פיקציה: גם ביישובים העניים יש ילדים מבתים "טובים" ומטופחים יותר - וסביר להניח שביניהם, ולא בין חבריהם בני המשפחות דלות המשאבים החומריים והתרבותיים, יימצאו עשרת האחוזים המצטיינים ביישוב. ההצטיינות היא תמיד פונקציה של גורמים תורשתיים וסביבתיים, ולילדי המשפחות הדלות ומעוטות ההשכלה אין כמעט סיכוי להיכלל בקבוצה "נבחרת" זו, גם אם הפוטנציאל הגנטי שלהם, שעקרונית אינו ניתן למדידה, הוא גבוה.

 

יש להניח כי גם בחינוך מתקיים החוק הכלכלי של "תועלת שולית פוחתת": ככל שילד זוכה לטיפוח חינוכי ולהעשרה רבים יותר, כך תפחת התועלת של כל "תוספת טיפוח והעשרה". מעבר לסף מסוים, הילד לא יוכל עוד לקלוט, ולפיכך, השקעה נוספת לא תישא פרי. כיון שכך, טיבו של החינוך הציבורי (קרי: בבית-הספר) ממילא ישפיע יותר על ילד ממשפחה דלת משאבים, מאשר על ילד ממשפחה משכילה ומטפחת. אם נקבל הנחה סבירה זו, הרי שניצול מרבי של הפוטנציאל יושג דווקא על-ידי טיפוח הילדים שהוריהם יכולים להשקיע רק מעט בחינוכם, ולא בטיפוח הילדים ה"רוויים", שההשקעה בהם היא אופטימלית גם ללא טיפוח מיוחד בבית-הספר.

 

שתי ועדות נכבדות שהקים משרד החינוך, האחת בראשות דברת והשנייה בראשות שושני, המליצו על מתן העדפה מתקנת משמעותית, שמספר גדול של ילדים המשתייכים לרבדים הסוציאליים הנמוכים יכולים היו להפיק ממנה תועלת. משום מה, לכך אין כסף במשרד, בעוד של"העדפה מפלה" של ילדים מבתים משכילים ומטפחים - יש.

 

רות שטייניץ, לשעבר מפקחת במשרד החינוך, היא פסיכולוגית וחברה במרכז הישראלי לקידום צדק חברתי