עד החתונה זה יעבור דירה

יועצת פנג־שווי גילתה לאליען שהבית שלה לא בנוי לקשר, אז היא החליטה לחפש אחד עם נוף לבעל

 בפעם השלישית שהשכנה מלמטה דופקת בדלת ומאיימת שהיא אוטוטו מזמינה משטרה, אבא שלי נשבר. "אין לאן להזיז את המיטה הזאת", הוא מתיז בתסכול, ומנגב את פניו המיוזעות במגבת מטבח אקראית שמצא. "פשוט תשאירי אותה איפה שהיא". בשום פנים ואופן, אני צועקת, אתה רוצה שאני אישאר רווקה לכל החיים? "בשלב זה", הוא אומר ומביט בי בעייפות, "אני בעיקר רוצה שתישארי בחיים - וזה לא יקרה אם נמשיך לגרור רהיטים מעל הראש של השכנה המופרעת שלך באמצע הלילה".

 

השעה תכף חצות, ואנחנו עומדים בחדר השינה ובוחנים את המיטה שלי, שמונחת באלכסון באמצע החדר כמו שגיאת קומפוזיציה מרגיזה. כבר שלוש שעות אנחנו מנסים לפצח את חידת החמיצר שהשאירה דליה מלכיס, יועצת הפנג־שווי שביקרה אצלי, כשהמליצה להזיז את המיטה בכיוון מערב - "כיוון הזוגיות" המושלם שלי, לטענתה.

 

רק שמה שהתחיל כהרפתקה עיצובית מאתגרת הפך די מהר לטורניר שבץ־נא דקורטיבי מהגיהנום: אם אכן מציבים את המיטה בכיוון מערב, היא חוסמת כל גישה למרפסת או לארון הבגדים. אם לחלופין מסתפקים במועט ומציבים אותה באלכסון, כך שהיא פונה בחלקה למערב ובחלקה לדרום, שזה הרע במיעוטו - ובכן, זה נראה כאילו פיליפ סטארק פינק את עצמו בקוקטייל של אופיום ואקונומיקה, ואז החליט להמציא את עקרונות עיצוב הפנים מחדש.

 

"אז מה את רוצה לעשות?", מפטיר אבא שלי כשאנחנו מתיישבים על המיטה בייאוש אחרי סבב כושל נוסף. אין ברירה, אני מודיעה לו אחרי שתיקה קצרה, אני חייבת לעבור דירה.

 

למרבה העלבון, אבא שלי פורץ בצחוק. "שאת תעברי דירה?", הוא מתלעלע. "זה באמת יהיה סוף העולם". אני מביטה בו, איש יקר ואהוב בדרך כלל, ומחליטה לא לספר לו שמגבת המטבח שהוא מנגב בה את פניו כבר שעה היא בעצם שמיכת האוננות של הכלב. לא מגיע לו. לא רק בגלל שהוא לא הצליח לפתור את עניין המיטה - ואני חשבתי שלהיות בת של אדריכל יסדר לי את כל בעיות הדקורציה בחיים - אלא בגלל שהוא צודק.

 

יש אנשים שאוהבים לעבור דירות. אני אוהבת להישאר בהן. בכל שנותי עברתי שתי דירות בלבד - תת־הישג חסר תקדים, שאין לו אח ורע בקרב אף אחד ממכרי. בדירתי הקודמת, למשל, נשארתי לא פחות משבע שנים - עובדה מדהימה בהתחשב בתופת השכירות של תל אביב, ועוד יותר בהתחשב בכך שהדירה היתה שוס נדל"ני קטן מאוד: חשוכה, מחניקה וקפואה. תמיד חשבתי שאני לא עוברת בגלל עצלנות, אבל עם הזמן קלטתי שאני פשוט מפחדת להמציא את עצמי מחדש.

 

שהרי זאת בעצם הסיבה שאנשים אוהבים לעבור דירה: הם משוכנעים שהמעבר הזה יהפוך אותם לאדם חדש, יפה יותר, מואר יותר, עם טיח לבן וטרי על הקירות, שיכסה את כל הצלקות שנחרטו בהם עם השנים. אלא שאני עובדת בדיוק הפוך. תמיד פחדתי להמציא את עצמי מחדש, מחשש שהגירסה העדכנית תהיה פחות טובה מהקודמת. לא שהאחרונה נטולת פגמים, אבל לפחות היא מוכרת, ברורה ומגוננת, בדיוק כמו דירה מחורבנת למדי במרכז תל אביב: את כבר שם, די נוח לך, ואת מכירה את כל הפאקים הקטנים. אז בשביל מה לזוז?

 

אבל באיזשהו שלב החליטה בעלת הדירה לשכן בה את ילדיה המפונקים במקומי, וכך הקיץ הקץ על דירת שבע השנים הרעות. ביום שיצאתי משם היה לי ברור שהמעון הבא חייב להיות שונה. לא עוד הסתפקות במועט והיצמדות למוכר ולבינוני; הפעם אני לא רק רוצה לשדרג את איכות חיי, אלא גם למצוא דירה שתוכל לשמש ביום מן הימים קן זוגי שיאכלס מישהו נוסף מלבדי. וכיוון שכך, החלטתי, אין יותר פשרות.

 

הדירה שמצאתי לבסוף היא אכן כוך אוהבים קלאסי: שטופת אור ואוויר, רחבת ידיים ושמחה, ואחרי עבודת שיפוץ קלילה שכללה טיוח, צביעה, תיקון דלת שבורה, החלפת חלונות, ריסוס נגד יונים, התקנת וילונות, שיפוץ תריסים ורכישת ריהוט מלא, הפכתי אותה למעון חמים, ביתי ומעוצב למשעי עד כרית הנוי האחרונה - כולל הכלב, שאומץ בעיקר בשל התאמתו האסתטית לשטיח החבל שבסלון.

 

ובכל זאת זה לא עבד. שנה וחצי אני מתגוררת בדירה הזאת, ועדיין נשארתי לבד. ככל שחלף הזמן וראיתי שבן הזוג מבושש לבוא, התחלתי לחשוב שאולי יש כאן בעיה עמוקה יותר.

 

במערב אין כל חשש

כשיצאתי לראשונה לחפש את האהבה שלי מעל דפים אלה, התחלתי מחיפוש בחוץ - סדנאות, גינות כלבים, יועצים למיניהם. אבל אף פעם לא עצרתי לחשוב שאולי הבעיה לא מסתתרת בשדה הקרב עצמו, אלא דווקא בבסיס השיגור, כלומר בבית.

 

בהתחלה לא לקחתי את כל העניין יותר מדי ברצינות. אז אולי באמת יש קצת אנרגיה מקולקלת בבית, הירהרתי. נביא איזה יועצת פנג־שווי, נפזר כמה מטבעות מפויחים בסלון, נמסמר איזה פוסטר של תפוז סיני איפשהו ונסגור עניין. ובאמת, כשדליה מלכיס הגיעה אלי לפגישת היכרות כדי לערוך פענוח ראשוני של מצבורי האנרגיות בדירה, זה נראה אופטימי ואפילו די משעשע. קודם כל היא שלפה את כלי החישוב שלה, שנראו כאילו מישהו פילח אותם מסט של סרטי הארי פוטר: זכוכית מגדלת שרלוק־הולמסית, מצפן זוויתי ומשונה בנרתיק עור מרופד בקטיפה אדומה, וסרגל שנראה, ובכן, די כמו סרגל.

 

איור: ליאור ליבנה

 

דממה רועמת הושלכה בחדר בזמן שמלכיס חישבה את חישוביה המסתוריים, ובסופם הודיעה לי חד־משמעית שהבית - ביתי המושקע, המפואר, הנערץ על ידי כל מבקריו - אינו תומך בי ובזוגיות שלי בכלל. ואם לדייק, מספר המזל שלי על פי הפנג־שווי הוא שמונה, וממנו נגזרים ארבעה כיוונים חיוביים שמחזקים אותי: מערב, דרום־מערב, צפון־מערב וצפון־מזרח (ששייך גם הוא לקבוצת הכיוונים ה"מערביים"), שאף אחד מהם לא מתקיים תחת קורת גגי.

 

מרגע לרגע התברר לי גודל הזוועה: שום דבר בדירה לא ממוקם נכון. כיוונו הכללי של הבית הפוך מזה שאני זקוקה לו, וכך גם דלת הכניסה. ראש המיטה כאמור פונה לדרום, שזה די רע כפי שכבר סיכמנו, וכך גם הכיריים – שהן בילט־אין, ולכן גם אי אפשר להזיז אותן. "זה אומר", סיכמה מלכיס בעצב קל, "ש'שלושת האוצרות', כפי שהם מכונים בפנג־שווי - אש, ראש מיטה ודלת הכניסה לבית - לא תומכים בך, וזה מתחבר לכיוון הכללי של הבית, שגם הוא לא תומך בך. אבל היי", היא עצרה כשהבחינה בי קורסת לתוך עצמי כמו סופלה כושל, "לפחות פינת העבודה שלך ממוקמת נהדר!".

 

נו, זה באמת מאוד משמח אותי. אולי זה מה שיחרטו על מצבתי לכשאתפגר לבסוף, ערירה כעובר משומר בפורמלין: "פ"נ א' לזובסקי, נפטרה מדום לב עקב תסכול מיני מתמשך. אבל לפחות היה לה אחלה מיקום לפינת עבודה". "זה לא בהכרח אומר משהו", הסבירה מלכיס כשראתה שהתבאסתי. "הייתי כבר בעשרות בתים ששום דבר מהכיוונים בהם לא היה נכון, והיו להם חיים נהדרים. עם כל הכבוד למפות הסיניות, אף אחד לא יכול לרדת לעומקו של עניין ולדעת למה מישהו מצליח למרות ששום דבר בבית שלו לא נכון". אבל בשלב הזה היא כבר איבדה אותי.

 

אחרי שהיא הלכה הבטתי בדירה שלי, ולפתע היא נראתה לי כמו מלכודת דבש מתעתעת. בכל זאת, זה לא ממש כיף לשמוע שדווקא הבית שלך - בבת עינך המטופחת עד לפני עשר דקות בלבד- הוא־הוא המסמר האחרון בארון הרווקות הנצחית שלך.

 

לזכותי ייאמר שקלטתי מיד שאני נסערת, ולכן החלטתי לקחת אוויר ולשקול את תגובותי בזהירות. כלומר, התחלתי לגלוש באתר "הומלס" ולחפש דירה רק אחרי שעה, ולא תכף ומיד כמו שבאמת בא לי. התעלמתי במופגן מהמכשולים הקטנים שבדרך: שואת השכירות בתל אביב, העובדה שאני כבולה לחוזה בן שנתיים בדירתי הנוכחית וטענתם הגורפת של כל חברי שאני פסיכית, והחלטתי לדבוק במטרה בכל מחיר.

 

"התחרפנת לגמרי", צעקה עלי דיקלה. "מי עובר דירה בגלל פנג־שווי?". היא צדקה, ידעתי את זה, אבל לא יכולתי להפסיק. נשכבתי על מיטתי האלכסונית, בהיתי בקירות המסוידים, ואימה נפלה עלי. כאן, חשבתי, מול הברושים הנשקפים מהחלון, הווילונות המתנועעים, החלונות הקרועים לרווחה - פה אני אמות, בודדה כמו כלבה, אחרי שאתלה את תחתוני האקסטרה־לארג' עם חגורת הבטן על חבל הכביסה בגיל 87. הרהיטים המעוצבים, העציצים המלבלבים, התמונות שנבחרו בקפידה - כולם נראו לי לפתע מצחינים מבדידות הביטאט מפונפנת והעבירו בי צמרמורת. בבת אחת הזדקפתי במיטה והתחלתי להרים טלפונים. שהחברים שלי יגידו מה שהם רוצים; אני לא הולכת להתפגר לבד רק בגלל פרט שולי כמו ארבעה קירות להשכרה במחיר מופקע.

 

מוסר קריות

בניגוד לכל התחזיות הקודרות, כבר בדירה הראשונה נפלתי על חתיכת בינגו מטורף. מודעה תמימה בהומלס בישרה על דירה להשכרה ברחוב השווה מגידו, והציגה נתונים כמעט מבטיחים מדי: שניים וחצי חדרים, שתי מרפסות, ממוזגת קומפלט, קומה שנייה, אחרי שיפוץ מקיף, ושכר הדירה גבוה רק במעט מזה שאני משלמת היום.

 

את הדלת פותחים מירי ואלעד, זוג חמוד להפליא, שאמורים להתפנות משם בסוף החודש. הם מובילים אותי לסיור מקדים, שחושף דירה שלא רק עולה על הציפיות שלי, אלא משאירה אותן מקרטעות מאחור בענן אבק. אחרי תחקיר קצר אני מגלה שבנוסף להיותה מהממת, הדירה גם מכונה "דירת האהבה", כיוון שכל מי שהתגורר בה בעבר עזב אותה לטובת חתונה. אלוהים, אני חושבת לעצמי, או שאתה ממש חולה לי על התחת, או שאתה משחק איתי משחק גועלי במיוחד.

 

אנחנו מתיישבים בסלון לתיאום פרטים אחרונים, ואני מחייכת אליהם באופוריה טוטאלית של מי שהרגע זיינה לשיטה את הצורה. "אז מה", אני אומרת להם בזחיחות, "מתחתנים?". מירי ואלעד מחליפים מבטים נבוכים, כשלבסוף היא ממלמלת: "האמת שעדיין לא חשבנו על זה". עכשיו אני לגמרי מבולבלת. "אז למה אתם עוזבים?", אני שואלת. הם שוב מחליפים מבטים מהססים. "אנחנו פשוט", מגמגם אלעד, "לא רחצנו את החלונות".

 

אני מחכה לסוף המשפט, אבל אין כזה. כלומר, זאת הסיבה שהם עוזבים. יותר נכון, מועזבים על ידי בעלת הדירה. "זה התחיל כששברנו בטעות את הפלורסנט במטבח", אומרת מירי - ועכשיו אני מבחינה ברעד המבוהל בקולה, מהסוג שיש רק לדיירים שחיים בטרור מתמיד. "ואז, כשהיא גילתה על החלונות, זה כבר היה גמור".

 

"זה מה שקורה כשמתחכמים עם השיטה", אומרת דיקלה כשאני נוחתת אצלה שעה אחר כך, נוטפת מרירות ומקללת את בורא עולם ושאר קרובי משפחתו. "ובכלל, מה את מבזבזת זמן על ה'הומלס' הזה? עדיף שתלכי ישר לעודד". עודד הוא מתווך. ליתר דיוק הוא מתווך נאה מאוד עם אופנוע כבד מאוד, שמתגלה כטיפוס, ובכן, מכוון מטרה מאוד. והמטרה, תנו לי להדגיש, היא לא ממש למצוא לי דירה.

 

אבל אני, מה אכפת לי. אחת לשלושה ימים עודד מצלצל, מודיע לי לחכות למטה בעוד חצי שעה ולוקח אותי לסיבוב בעיר על האופנוע שלו, שאותו הוא מקפיד לעצור בפתאומיות כדי שאימרח לו טוב־טוב על הגב. הייתי משלימה עם ההטרדה המינית המתמשכת והנעימה הזאת לו היתה מובילה לאנשהו לבסוף, אבל האמת היא שההיצע של עודד די עלוב. ותנו לי להדגיש שוב: לא מדובר רק בעניין הדירה.

 

יחסינו מסתיימים סופית, למרבה ההקלה, ביום שהוא מתעקש לשכנע אותי לשכור דירת פרטר מעופשת עם שפך ביוב במקום מטבח - שמתגלה לבסוף כדירה של אחיו, שאינו מצליח להשכיר אותה כבר חצי שנה.

 

חולף עוד חודש וחצי שבמהלכו אני עוברת את התהליך הפסיכולוגי המוכר לכל מחפש דירה: אופטימיות זהירה, התרסקות על קרקע המציאות, כעס, ייאוש, השלמה - ואז שוב ייאוש. בסוף אני מוצאת את עצמי בכיכר מסריק, בגשם שוטף, אחרי ששוב התאכזבתי לגלות שה"ארכיטקטונית, מיוחדת ושמורה באזור כיכר רבין" שהבטיחו לי היא למעשה הבוטקה של השומר בכניסה לכיכר, שנסגרה בכמה קירות גבס ומוצעת כעת להשכרה ב־700 דולר לחודש בהגדרה הקסומה "לופט".

 

ואז אני פוגשת את אוהד, שמסתתר יחד איתי מתחת לגגון של פיצוצייה חולפת ומחכה שהגשם ייחלש מעט. הוא שואל אם ידוע לי במקרה איפה יש פה קפה־אינטרנט, כי הוא קבע לראות דירה שמצא באיזה אתר, והוא לא זוכר את מספר הבית. כמובן שאני זוכרת את המודעה - הרי מתישהו את לומדת את כל "הומלס" בעל פה - ומכיוון שלאוהד אין מטרייה אבל יש לו כתפיים מרשימות ולי יש מצב רוח נדיב, אני מציעה לו להתלוות אליו.

 

כשאנחנו מצטופפים מתחת למטרייה הרעועה שלי, אני מגלה שאוהד הוא חיפאי בן 31, שקיבל עבודה בחברת מחשבים בתל אביב ומחפש דירה כבר שלושה חודשים. אנחנו חולקים את חוויות הזוועה שלנו משוק הדירות, וכשאנחנו מגיעים ליעד המבוקש אנחנו כבר שלובי זרוע ולחיינו סמוקות.

 

כבר בכניסה ברור שמדובר בדירה לא רעה בכלל. קצת מוזנחת, כמו תמיד, אבל אין ספק שיש פוטנציאל. גם בעלת הבית מתגלה כלא פחות ממקסימה, ואפילו הגיעה למקום מצוידת בתרמוס עם תה חם, שבו היא מכבדת את המבקרים הרטובים. כיוון שהקדמנו אנחנו לגמרי לבד איתה בדירה, וברור שזאת הזדמנות פז להתחנף אליה ולסגור עניין. "דירה שווה, אה?" ממלמל אוהד. "כן", אני ממלמלת חזרה.

 

דממה מתוחה עומדת פתאום באוויר, כשמתברר ששנינו מעוניינים בדירה. יופי, אני חושבת לעצמי, לכי תצאי מזה עכשיו. מצד אחד, אם את לוקחת את הדירה את יוצאת כלבה. מצד שני, אם לא תיקחי אותה את יוצאת פראיירית. מצד שלישי, בלעדייך הוא לא היה מוצא את הדירה. מצד רביעי, בלעדיו גם את לא היית מגיעה אליה. במהלך הדקות הבאות אני שוקעת בהתלבטות מוסרית נוקבת, שנקטעת כשבעלת הדירה צצה לפתע מאחורינו.

 

"אז מה", היא מחייכת, "אתם ביחד?". "לא", פולט אוהד, שלא הסתבך עם עצמו מוסרית אפילו לשנייה, "זה רק אני". אני מביטה בו, נדהמת, ורואה לפתע בעיני החיפאי התמים שלו מבט נחוש וכוחני שלא הבחנתי בו קודם. מבלי לומר מילה אני מסתובבת ויוצאת מהדירה, מורישה לו את המטרייה שלי וחור קטן של סיגריה, שאני צורבת בתענוג במעיל העור שלו בדרך החוצה.

 

שיעורי בית

"את חייבת לרדת מזה", מתעקשת ורד הקואוצ'רית כשאני עוצרת אצלה לפגישה השבועית. "כבר דיברנו על זה", אני עונה לה בעייפות, "אני לא מסוגלת. מהרגע שהיא אמרה שהדירה לא טובה בשבילי, אני פשוט חייבת לעבור". אבל ורד לא מרפה. היא מסבירה לי שזאת דווקא הזדמנות מעולה לבחון איך העבודה שעשינו יחד עד עכשיו מתחילה לעבור לפסים מעשיים. "הרי בשביל מה למדת להרגיע את עצמך", היא אומרת, "אם לא בשביל להיות מסוגלת להתבונן במציאות באופן ענייני ולקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורך בכל זמן נתון?".

 

היא סוקרת את יתרונות הדירה הנוכחית שלי - שכר דירה נמוך יחסית, מצב מצוין, בעלת בית הוגנת, מיקום מעולה - ושואלת אותי אם אני באמת חושבת שצריך לזרוק את כל אלה כל כך בקלות. "אם תעברי עכשיו", היא מחדדת, "את מנציחה מצב שבו את פועלת רק מסיבה רגשית, כלומר הישרדותית, ולא בגלל שזאת ההחלטה שהכי מתאימה לך. ואז מה הרווחת?".

 

לראשונה מאז התחילה שגעת הדירה, מחלחלת לתוכי בת קול הגיונית יותר. אני שותקת, נאבקת בפרפוריה האחרונים של האובססיה. ורד מבחינה בכך ומנחיתה את מכת המחץ. היא מזכירה לי את הנטייה של כל אדם הישרדותי - ובמיוחד שלי - לחפש חיזוקים מבחוץ במקום להרגיע את עצמו מבפנים. "כל עוד את בהישרדות", היא מסבירה, "את מחפשת את הפתרון למצוקה שלך בחוץ. במקרה הזה, להחליף דירה. אני מציעה שבמקום להתעסק באיך לשפר את הדברים ברמה החיצונית, כדאי שקודם תרגיעי את עצמך, תדחי סיפוקים, ואז תתחילי להבין מה באמת את רוצה ומה האופציה שהכי תיטיב עם חייך. זה אומר", היא מסכמת, "ותסלחי לי על הרוחניות - שלפני שאת רצה לעבור דירה, את קודם כל צריכה לשפץ את הבית הפנימי שלך".

 

מתברר אם כך שהשינוי אכן מתחיל מבפנים, כמאמר הפילוסופית הדגולה ש' אריסון. לכן אני מזמנת לדירתי המקוללת את היועצת דליה מלכיס לפגישה שנייה, שמטרתה לעזור לי לשפר את הקיים - לא לפני שאני מציבה בפניה רשימת מגבלות צנועה שבה מצוין שאני לא מוכנה להזיז שום רהיט, לצבוע שום קיר ולהחליף שום תמונה, ומעל הכל אני מסרבת בכל תוקף להכניס את אחד ממפלי הפנג־שווי הדביליים האלה, שכן הם תמיד מעוררים בי חשק בלתי נשלט להשתין.

 

מלכיס מצידה לא ממהרת להיבהל ממני, וכך קורה שכעבור שבוע אני מוצאת את עצמי במאורת פנג־שווי קלאסית: בפינה הימנית של הסלון - זאת שמלכיס מגדירה כ"אזור הגבר" של הבית - נתלה פעמון רוח בן שישה קנים, שמטרתו לחזק את אלמנט המתכת באזור. פעמון זהה נתלה גם מעל דלת הכניסה, שם זיהתה מלכיס כוכב סיני נבזי המייצג מחלות, ואילו במרפסת חדר השינה מוצב אלמנט מתכתי נוסף בדמות זוג פמוטים גדולים שממוקמים בכיוון מערב של החדר, שהוא - אם עקבתן עד עכשיו - כיוון הזוגיות שלי.

 

בהמשך אני מתבקשת לתלות על קיר חדר השינה (תנשמו עמוק, זה ייקח זמן) ארבע תמונות קטנות, לא פחות מארבע ולא יותר, נתונות במסגרת עץ בלבד, שצבעה ירוק בלבד, ובתוכן סמלים של שפע: פרחים, שדות, זוגות אוהבים או כל סימבול אחר שאני מפרשת כשפע. ולקינוח, שהרי אי אפשר בלעדיו, אני לא מצליחה להימלט מהמפל המתבקש, שאותו אני נדרשת להציב בצד הימני של מרפסת חדר השינה על כן מוגבה שארכוש במיוחד. "ובלי כל מיני שטויות של בודהה וכאלה", חורצת מלכיס. "מפל פשוט ויפה, ותוודאי שהמים שיזרמו בו ינבעו כלפי מעלה ולא מטה".

 

ההוראה האחרונה שאני מקבלת היא להשתמש ב"פריחת האפרסק", נוסחת פנג־שווי ייחודית וחזקה שאמורה לקדם ולהביא זוגיות לחיי אדם, רק בתנאי שהוא רווק. מהרגע שיש לך בן זוג, מחדדת מלכיס, את חייבת להפסיק להשתמש בנוסחה, כי היא עלולה להביא לגירושים ולבגידות. ואחרי כל ההקדמה הדרמטית הנ"ל, מתברר שהנוסחה המפוארת, שנשמעה כאילו היא עומדת להפוך את פיתגורס לחידת בזוקה עלובה, בסך הכל דורשת ממני להציב כד ירוק עם פרחים לבנים על שולחן הזכוכית הקטן שיש לי בסלון. "זהו?" אני בוהה במלכיס בתדהמה. "זהו", היא חורצת. "רק פרחים לבנים, לא שום צבע אחר".

 

לפני שאנחנו נפרדות, מלכיס מזהירה אותי שהשינויים עלולים לקחת זמן. "זה לא הוקוס־פוקוס", היא מבהירה. "כשאת עושה את השינויים האלה, את בעצם עובדת על התת־מודע שלך. דרך הסימבול שאת שמה - שאף אחד לא הכריח אותך לשים, ושקנית אותו בכספך - את בעצם מזכירה לעצמך, בכל פעם שאת מביטה בו, שמגיע לך שפע ואהבה. לפעמים זה לא יוצר שינוי מיידי, אבל בהחלט יש מקרים שבסוף משהו משתנה".

 

ואכן, חודשיים חולפים ולא קורה כלום. כלומר, קורים כל מיני דברים, רק שאין לי דרך לדעת אם הם קשורים לשינויים שעשיתי. מצד אחד, המפל - שכמובן הפך די מהר לברזייה הפרטית של הכלב - התקלקל, ובמקום לטהר את האנרגיות הרעות של הדירה פשוט כרע תחתיהן ושבק חיים, עד שנשלח לתיקון. מצד שני, ביום שהצבתי את נוסחת האפרסק בסלון, למשל, התחילו איתי לא פחות מאחד־עשר גברים - ובכל פעם שהחלפתי את הפרחים בנאגלה חדשה ורעננה, קיבלתי בתמורה גם נאגלה חדשה ורעננה של חיזורים.

 

באופן כללי, ואל תיקחו אותי לבית משפט על זה, נדמה לי שמאז שהתחילו כל שינויי הפנג־שווי בבית יש לי קצת יותר ידידים מהמין הגברי. ספרתי ארבעה גברים חדשים שנכנסו לחיי, ולמרבה התדהמה כולם סטרייטים. אז נכון, עוד לא שמו לי שייבה על האצבע, טרם נהייתי מיליונרית, ורוב הזמן אני יותר עסוקה בלהיאבק באקססוריז הפנג־שווי מאשר בלהיעזר בהם. אבל באופן כללי יש תחושה של פעפוע חדש, עדין, כמעט מרומז, במה שהיה עד עכשיו מים עומדים, וזה לא מעט. לפחות בשבילי.

 

"וזה הכל?" שואל אבא שלי באכזבה, כשהוא קופץ לביקור השבועי שלו. "חשבתי שתוך חודש גג את מתחתנת". אני מסתכלת עליו ומחייכת כנגד רצוני. "הכל באשמתך", אני אומרת ומלטפת את הלחי הזיפית שלו. "אמרתי לך שהיינו צריכים להזיז את המיטה".

 

למחזרים ראויים ולסתם נודניקים, זה המייל של אליען: elian6216@yahoo.com

 

תודה ליועצת הפנג־שווי דליה מלכיס ולקואוצ'רית ורד בן צבי