"לגלוג חינני שווה אלף עלבונות," כתב הפרקליט בן המאה ה-20 לואיס ניצר. ואכן, עקיצות שנונות נעשו לג'אנר בספרות היפה השופעת ציטוטים כגון: "לא השתתפתי בהלוויה, אבל שלחתי מכתב נחמד, שבו קיבלתי את קיומה בברכה," כדברי מרק טווין, ו"היו לו כל המידות הטובות שאני מתעב ואף אחת מן המידות הרעות שאני מעריץ," כדברי וינסטון צ'רציל, ואף בתרבות הפופ, כפי שמדגים גראוצ'ו מרקס: "ביליתי ערב מושלם. אבל זה לא היה הערב הזה."
כשמדובר בהטחת עלבונות על עמיתים, גם מדענים אינם טומנים את ידם בצלחת. הפיזיקאי התיאורטי וולפגנג פאולי הגיע לרמה כמעט קנונית של שלמות בביקורת נוקבת שהטיח במאמר כלשהו וכתב: "זה לא נכון, זה אפילו לא שגוי." אני מכנה את המשפט הזה הפתגם של פאולי.
המתמטיקאי פיטר ווייט (Woit) מאוניברסיטת קולומביה השתמש לאחרונה בפתגם של פאולי ככותרת לספרו "אפילו לא שגוי", המותח ביקורת על תורת המיתרים (הוצאת בייסיק בוקס, 2006). ווייט טוען שלא רק שתורת המיתרים מתבססת על השערות שאינן ניתנות לבדיקה, אלא שהיא תלויה הרבה יותר מדי באופי האסתטי של המתמטיקה שלה ובמעמד הרם של תומכיה. במדע, רעיון שאי אפשר להפריכו, אינו רעיון שגוי אלא רעיון שאפילו אי אפשר לקבוע אם הוא שגוי, כלומר הוא אפילו לא שגוי.
אפילו לא שגוי. מה יכול להיות גרוע אף מזה? התשובה היא: שגוי יותר משגוי, או מצב שאני מכנה אותו בשם "האקסיומה של אסימוב", שאותה ניסח היטב בספרו "תורת היחסיות של השגיאה" (הוצאת דאבלדיי, 1988): "כשבני האדם סברו שהארץ שטוחה, הם שגו. כשבני האדם סברו שהארץ היא כדור, הם שגו. אבל מי שסבור כי לחשוב שהארץ היא כדור היא בדיוק אותה שגיאה כמו לחשוב שהארץ שטוחה, שוגה יותר משתי השגיאות האחרות גם יחד."
האקסיומה של אסימוב יוצאת מתוך הנחה שהמדע פועל על ידי צבירה והתקדמות. הוא נבנה על גבי טעויות העבר, ולמרות שמדענים טועים לעתים קרובות, מידת השגיאה שלהם פוחתת ככל שנמשכת צבירת הנתונים ובניית התיאוריות. למשל, לוויינים מדדו במדויק את מידת הסטייה של צורת כדור הארץ מצורתו של כדור מושלם.
הדעה שכל התיאוריות השגויות שוות, אומרת למעשה שאין תיאוריה אחת הטובה מן האחרת. זוהי תיאוריה הדוגלת בקשר החברתי ה"חזק" של המדע, והיא טוענת שהמדע קשור בקשר שאי אפשר להתירו לנטיות החברתיות, הפוליטיות, הכלכליות, הדתיות והאידיאולוגיות של התרבות, ובייחוד של היחידים העומדים בראשה. מדענים הם קפיטליסטים של ידע המייצרים מאמרים מדעיים המדווחים על תוצאות ניסויים שנערכו כדי לבדוק (ובדרך כלל לאשר) את התיאוריות ההגמוניות המחזקות את הסטטוס קוו.
בכמה מקרים קיצוניים, התיאוריה הזאת, שהתרבות מעצבת את הדרך שבה המדע מתנהל, היא תיאוריה נכונה. באמצע המאה ה-19, רופאים גילו שעבדים סבלו ממחלת הדרפטומניה, או מדחף שאינו בר כיבוש לברוח מעבדות, ומדיסאתזיה אתיופיקה, או מנטייה לאי ציות. בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, מדדו מדענים את ההבדלים ביכולת החשיבה של גזעים שונים ומצאו ששחורים נחותים מלבנים. באמצע המאה ה-20, פסיכיאטרים מצאו ראיות שאפשרו להם להגדיר את ההומוסקסואליות כמחלה. ועד לאחרונה נשים נחשבו נחותות מבחינה גנטית בכיתות מדע ובחדרי הישיבות של תאגידים.
אבל דוגמאות גסות אלה אינן מערערות על יכולתו יוצאת הדופן של המדע להבהיר כיצד פועל העולם הטבעי והחברתי. המציאות קיימת, והמדע הוא הכלי הטוב ביותר שהופעל עד כה לגלות ולתאר את המציאות הזאת. תיאורית האבולוציה, אף על פי שמתנהלים בה ויכוחים עזים על אודות הקצב והאופן שבו התפתחו החיים, עדיפה לאין שיעור על תיאורית הבריאה, שאינה אפילו שגויה (במובן של פאולי). וכפי שאבחן ביולוג האבולוציה ריצ'רד דוקינס בנושא: "כששתי דעות מנוגדות מובעות בעוצמה שווה, האמת אינה שוכנת בהכרח בדיוק באמצע. יש אפשרות שאחד הצדדים פשוט שוגה."
פשוט שגוי. כשבני האדם סברו שהמדע אינו מוטה ואינו קשור לתרבות, הם פשוט שגו. מנגד, כשאנשים סברו שהחברה שולטת לגמרי במדע, הם פשוט שגו. אבל אם אתם סבורים שלחשוב שהמדע אינו מוטה זו אותה שגיאה כמו לחשוב שהחברה שולטת במדע, זה לא בהכרח שגוי יותר משגוי.
מייקל שרמר הוא המו"ל של כתב העת Skeptic. ספרו החדש הוא "מדוע דרווין חשוב".