פחדתי שהילד הזה ייכנס אלינו הביתה, בית שכולו זכוכיות, מכשירי אלקטרוניקה וכבלים רצים, חוטי חשמל חשופים, אגרטלים שבירים וכלבה נבחנית שלא רגילה להרגיש כל כך קרוב אליה יצור כה קטן. פחדתי שהקטנצ'יק, שהחל לזחול לפני רגע, יכניס אצבעות לשקע או יתגלגל מהמדרגה הקטנה שמפרידה בין הסלון לחדר השינה, פחדתי שהוא יבכה ויבכה ואני לא אדע להשתיק אותו, פחדתי שהוא ישנא אותי ויחוש מיד בחוסר הניסיון ההורי שלי. אבל יותר מכל, פחדתי לגלות שהזוגי יהיה אבא גרוע.
כמעט בכל מערכת יחסים רצינית שהיתה לי, תהיתי ביני לבין עצמי אם הגבר שאני אוהבת יהיה גם אבא טוב. הרי בכל בן זוג שפוגשים טמון פוטנציאל להמשכיות הקשר: בית, משכנתה, ילדים. ניסיתי לדמיין עם כל אחד מהם כיצד נראה כתא משפחתי ואיזה מין אבא הוא יהיה. העליתי השערות מופרכות על עתיד עם גברים שעזבו אותי כעבור יומיים ועם גברים שכלל לא רציתי, אבל גם בהם חיפשתי את הניצוץ האבהי.
למשל, איך הוא מגיב אם תינוק צרחני יושב לצידנו בשולחן במסעדה? האם הוא קם בכעס ומעיר להורים? מתעצבן בשקט? ואולי בכלל לא כועס? האם אותו בחור, שחוזר מהעבודה עצבני וטרוד, שבקושי יש לו פנאי לבלות איתי, יהיה אבא טוב? האם גם את הילד הוא ישלח לחדר השינה לתפוס תנומה (עד הבוקר) ואז ייעלם שוב לעבודה, מבלי לדבר איתו כלל? האם הפיתרון הוא למצוא איש חינוך במשרה מלאה, בעל גישה מופלאה לילדים, או להסתפק במישהו שקרא פעם את "עיקרון הרצף" ומשער שהוא יהיה אבא טוב, מבלי בכלל לבדוק את עצמו בשטח?
אולי בכלל אי אפשר לחזות איכות אבהית. הכרתי גברים שהיו נוראיים בזוגיות ובעבודה בתור רווקים צעירים, והיום הם אנשי משפחה למופת. מי היה מאמין על האקס הקלאבר שלי, שתמיד אמר שילדים צריכים להיוולד כשהם כבר בני 20, יספר לי בקול נרגש שהילד שלו נגמל מחיתולים ומיד לאחר מכן ישלוף סט תמונות ויספר שביום שישי הם במרכז הורות בקורס שיאצו בייבי. וכן, הוא נהנה מכל רגע ובכלל לא מתגעגע לזיונים או למועדונים, והוא אפילו הפסיק לעשן, בגלל התינוק.
יכולתי לראות את הבהלה משתלטת על פניו
בערב בו התארח אצלנו הזאטוט של חברתי עמדו למבחן כישורי ההורות של הזוגי. הוא לא ידע מכך, הוא אפילו לא ידע שיש לו ילד בבית, וכשגילה, כמעט ושב על עקבותיו. יכולתי לראות את הבהלה משתלטת על פניו. אבל הוא בסופו של דבר התעשת ונכנס. אולי זה הגשם שהחל לטפטף והחזיר אותו לבית החם, אולי הבין שאין לו בררה אלא להתמודד עם המציאות. כך או כך, הוא היה שם.
פעם, כשהייתי קטנה, חברותיי ואני היינו מפנטזות איך ייראו הילדים שלנו. בדרך כלל שאבנו השראה מכל מיני תינוקות בלונדיניים שכיכבו במודעות הפרסומת ל"גרבר" או לחיתולים, אבל מובן שגם תפרנו להם קווי אישיות. כשהתבגרתי והיו לי מועמדים ממשיים להתרבות, יכולתי שוב להחיות את הפנטזיה ולתאר כיצד ייראה צאצאינו. למשל עם הזוגי, האם הם ייקחו ממנו את הסבלנות האינסופית ואת הקול הרגוע וממני את שמחת החיים והאנרגיות? ומה אם בעצם זה יהיה מיקס נוראי, והילד יהיה מיזוג של כל התכונות הרעות של שנינו: לחוץ והיסטרי כמוני ועוקצני וכמוהו?
איזה מין ילד היה הזוגי שלי? אני שואלת את אמא שלו בפעמים המעטות שאנחנו מחליפות מילים מבלי לריב. "נפלא, קצת שמן, תמיד ניקה את הבית וסידר אחריו, והיה מאוד חכם, שאל שאלות, פעם אחת הוא זרק מעקה מעבר לחלון וניפץ את האקווריום, אבל חוץ מזה, הוא היה נהדר", היא אומרת. היא מתמוגגת, אני כבר זוממת על הגנים המשובחים של הזוגי ונזכרת שלפי הסיפורים המשפחתיים היה לו מודל אבהות מצוין. אמא שלו מלכה בבית, אבא שלו עושה את כל הסידורים, מביא לה כל שבת ארוחת בוקר למיטה, מפנק לה את הנשמה ואת הילדים לוקח לטיולים, מבלה איתם בקריאת סיפורים, עוזר להם עם שיעורי הבית. אם זה האבא שהזוגי ראה, הוא בטח יודע איזה מין אבא אני מחפשת לילדים שלי.
אני אהיה אם חד-הורית עם בן זוג?
חוץ מזה, אני רואה אותו עם הכלבה, איך הוא דואג להוריד אותה כל בוקר, לשחק איתה בפארק, הוא היחיד שטורח לקחת אותה לווטרינר על כל ציפורן שבורה ולקנות לה מעיל לחורף. מצד שני, הוא עובד בהייטק וחוזר כל כך מאוחר, מה יהיה כשיפרצו הילדים? אני אהיה אם חד-הורית עם בן זוג? מתי בדיוק הוא יבלה אתם זמן, בין פרויקט לפרויקט?
העיקר שבאותו ערב היתה כימיה נהדרת בינו לבין הזאטוט של החברים. הקטן מיד נדבק אליו וביקש על הידיים ושניהם הסיעו טרקטורים מלגו על השטיח, בעוד אני, היסטרית כבר אמרתי? מזיזה את כל הרהיטים ונלחמת עם הכלבה שלא תנגוס בו. אז נכון, כשזה הגיע לשלב ההחתלה הזוגי פתאום נזכר שהוא חייב לשלוח אימייל דחוף, אבל אין בעיה, קורס קצר בטיפת חלב וגם עם זה יסתדר. בכל זאת, הבחור מהנדס.