"הביטחוניים", סרטו התיעודי של שמעון דותן ששודר אמש (21:40) בערוץ הראשון, מתאר את המתרחש בין כותלי בתי הכלא בישראל שבהם מוחזקים אסירים פלסטינים בעוון מעורבות, ישירה ועקיפה, במעשי טרור. על אף כמה רגעים מצמררים – למשל, קריינית טלוויזיה הכלואה משום שעמדה מאחורי הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים, ומחייכת נוכח ציון העובדה ששמונה ילדים נרצחו בו – הסרט מקפיד להיוותר מרוחק בעמדתו כלפי המצולמים ומניעיהם. רובו מבוסס על ראיונות שתכליתם להציג את המתועדים כ"בני אדם", לא כחיות או פצצות אנושיות כפי שהם מתוארים על פי רוב בתקשורת, אך מתעלם מסוגיות פוליטיות, היסטוריות ואידאולוגיות מורכבות יותר. במילים אחרות, יוצריו אינם מסוגלים להשתחרר מהתפיסה המקובלת שלפניהם "טרוריסטים". אין בו לא סיפורים אנושיים ולא רקע היסטורי – רק אסירים ביטחוניים המשלימים תארים אקדמיים בממשל ופוליטיקה.
מאידך, הישגו הגדול של "הביטחוניים" – שזכה לאחרונה בפרס בפסטיבל סנדאנס היוקרתי – הוא בעצם דיבובם של אסירי חמאס שעתידים ליהפך למנהיגים פוליטיים. שכן, זוהי הפעם הראשונה בה זוכה צוות צילום ישראלי לשיתוף פעולה מצד מי שנתפסים כאויב צמא דם. יתר על כן, הסרט מדגיש את הפתיחות והיחס החיובי יחסית לו זוכים האסירים הביטחוניים מצד אנשי שירות בתי הסוהר. מהבחינה הזו, לא יכלו אלה האחרונים לאחל לעצמם תשדיר שירות מוצלח יותר בתמורה להסכמתם לאפשר ליוצרי הסרט לצלם בין כותלי הכלא. ודאי בהתחשב בעובדה שסרט זה מיועד גם לשידור ברשתות זרות. הללו, למשל, מאפשרים לכלואים הפלסטינים ללמוד, ועל ידי כך להפוך לעתודה הפוליטית של ארגוניהם. כאן, אגב, טמונה האמירה המעניינת ביותר של הסרט, ולפיה בתי הכלא הישראליים – כפי שקרה גם בדרום אפריקה של שלטון האפרטהייד – הינם קני הגיבוש של בכירי השלטון לעתיד ברשות ובמדינה הפלסטינית.
אין זה סרט מטיפני ומתייפייף, שבו מבקש היוצר ממרואייניו להביע ולו שמץ של חרטה. הוא אומר, שאלה האנשים שעם שחרורם מהכלא צפויה ישראל לפגוש מעברו השני של שולחן המשא ומתן. האסירים, מצדם, אף הם לא מבקשים להקל על הצופה. חוץ מהרגע שהוזכר לעיל, מדבר פה אחד, בעל ואב, כיצד היה מוכן למלכד את ילדיו במו ידיו למען מאבק השחרור. הבעיה ברגעים מהסוג הזה היא ההידרשות לסיסמאות פוליטיות, שהופכת את המתועד – ולא רק את הצהרותיו – לפלקטי. גם העובדה שהסרט אינו מתעכב מדי על ההבדלים האידאולוגיים שבין הפלגים השונים, יוצרת תחושה ש"כולם אותו דבר". כאילו לא יושבים בבתי הכלא בישראל אסירים שהתואר "ביטחוניים" הוצמד להם מסיבות פוליטיות לחלוטין.
לאפקטיביות הכללית של הסרט תורמות הקומפוזיציות הסגורות והמעיקות שבמסגרתן תחומים המצולמים, וכן התמונות שצולמו ביום הבחירות ברשות הפלסטינית שהעלו את החמאס לשלטון. גם התחושה שבתוככי בתי הכלא שוקקת פעילות פוליטית ענפה – חלקה מתבצעת באמצעות רשת תקשורת, שעליה אין איש מוכן להרחיב את הדיבור, בין אסירים הכלואים בבתי סוהר שונים – עוברת היטב בזכות המעקב הנמרץ של דותן ושותפיו לעשיה.