הכינור החבוי של הנדל

הריקנות והייאוש הם שהובלטו בקובץ הסיפורים החדש של יהודית הנדל, "המקום הריק", שכתבה לאחר מחלה קשה, בעוד היופי האמיתי התגלגל אל סוף הספר

יש סיפור אחד ממש יפה בקובץ הסיפורים החדש של יהודית הנדל, "המקום הריק", והוא ממוקם דווקא בסוף הספר. שמו "אגדת הכינור האבוד". הסיפור הפותח לעומת זאת, שעל שמו נקרא הספר כולו, סובל מאיזו רוח נכאים, הנושבת גם בסיפורים הבאים. הנדל, כלת פרס ישראל, העבירה למנחם פרי, עורכה הוותיק, את שני הסיפורים האלה, הפותח והסוגר, הדיכאוני ובעל-התנופה, לאחר שעמדה על סף מוות ממחלה קשה, ממנה החלימה חלקית (בהמשך היא העבירה אליו את הטקסטים הנוספים), ופרי נטה איכשהו להבליט בספר דווקא את מה שהוא מגדיר כמימד "המרוֹקן", כפי שהוא מסביר בשער האחורי: "בין הספרים הרבים כל כך העוסקים במוות וממלאים אותו במשמעויות – הנה ספר שמצליח לרוקן אותו". לכן, מן הסתם, הוא מציג גם את "המסיבה העליזה", סיפור מאוד לא עליז ומלאכותי משהו כ"סיפור גרוטסקי שהוא מפסגות הספר". וחבל, חבל שהטקסטים שכן נכתבו בהשראה נדחקו אל סוף הדפים (גם הסיפור הלפני-אחרון שייך לחלק היותר איכותי) בעוד המועקה המשוממת קצת הוצבה בחזית הספר.

 

כל הסיפורים (שישה, ועוד שני קטעים קצרים) מובאים בגוף ראשון, בכתיבה חצי יומנית שיש בה פה ושם הפלגות דמיון הנוגעות באבסורד. ונכון, יש איזה אומץ בעצם הכתיבה החשופה על זקנים המביטים אל מותם – שהוא בעיקר מוות נפשי הנובע מבדידות – ובכתיבה על צער הגוף ועל הפחד מפורצים או מסתם דחיפה לא זהירה של העולם הצעיר התוסס מסביב. אבל גם בתוך הערוץ הפסימי הזה, המחבר את רוב הסיפורים, הלב נמשך אל אלה מהם המציעים דבר-מה נוסף: למשל "כשעשינו אהבה" (היחיד כאן שכתבה הנדל לפני שחלתה), המספר בשעשוע מקאברי קל על חברה צעירה שמזעיקה את המספרת באמצע הלילה לאחר שמאהבה העיתונאי מת באמצע הסקס, ועל המניפולציות הנעשות כדי שהמוות יוצג בעיתונים ובפני רעייתו כאירוע שהתרחש בעת שהאיש שקד נאמנה על עבודתו בשולחן המערכת.

 

צובט את הלב גם הסיפור הפיוטי "גן הבדידות", הוא גן דובנוב בתל-אביב שאליו נשקף ביתה של הנדל. הסיפור מורכב מרשמים שנאספו לאורך שנים על דמויות שפקדו את הגן, בהן נכדהּ הקטן והאהוב שמנסה לעוף, וזקנה יפה שמשתעלת "כמו חונק לה בגרון ה'היכן נעורי'" – אותו שיר ביאליקאי שהיא נוהגת לפזם לעצמה על הספסל, עד שתפסיק יום אחד להגיע אל הגן; וגם זקן המהלך שעוּן על בנו "עם הקור בעצמות ומפולת הגוף האיטית, כמה אבוד האב ליד הבן הזה... הוא הלך שקט, אבל לי היה נדמה שאני שומעת אותו מתייפח בין עץ לעץ".

 

אלף קנטטות בים

ב"אגדת הכינור האבוד", הסיפור האחרון כאמור, המוזיקה משתנה לגמרי. אמנם גם כאן שוכן המוות בדמותו של נגן כינור חולה שחפת, אבל זהו מעיקרו סיפור אוהב ומוקסם של המספרת, אז נערה בחיפה, שהיתה מרותקת לאותו נגן ולסיפוריו על יוהן סבסטיאן באך שאת יצירותיו ניגן בהתפעלות עד כלות יריקות הדם האחרונות. ולא רק שמחלתו לא דחתה את הנערה, להיפך, היא היתה מאוהבת בו בבלי דעת (והוא בה) וביקרה אותו כמעט מדי יום לבקשת אשתו, שהיא דודתה הספרית, אשר אהבה אותו גם כן (המספרת מקפידה לכנות אותו, בתום לב מדויק, "אהוב ליבה של דודתי נלה").

 

יש בסיפור הילדות הזה, שנכתב כאמור גם הוא ממרחק הזיקנה והעמידה על סף המוות, איזו הצטללות של זיכרון אושר. כך למשל נראה בעיני הנערה הילוכו האיטי של אותו נגן חולה: "בתנועותיו היה איזה כובד חושני... מתקדם לאט, כמי שמהלך על זכוכית, וכשהשתררו בבת אחת הדמדומים כאילו יין אדום עתיק נשפך, היה מעביר את ידו על המיתרים". השיחות הנלהבות בין השניים על באך - "תארי לך, אפילו באך מת. והוא היה כל כך עניו", הוא אומר לה לקראת סוף ימיו - הן חלק מגוף הסיפור, וכך גם האינפורמציות שהוא סיפר לה והיא מספרת לנו: למשל זה שבאך לא ממש התפרסם בחייו ועם מותו נחשבו יצירותיו לכל-כך מיושנות, עד שבנו, שניסה למכור אותן, נאלץ לבסוף להסתפק במחיר המתכת של לוחות ההדפסה. רק כעבור שנים גילה ברהמס את באך והדפיס מחדש את כל יצירותיו (פעולה שאותה הגדיר כ"אחת משתי החוויות הגדולות של חיי") וכך נודע באך לעולם. ככה זה, לפעמים הגדוּלה נזקקת למישהו גדול שיכריז עליה.

 

גם מעט מתולדות יחסינו עם הערבים מוטמעים בסיפור הזה, בדמות ילד ערבי מהשכונה שהאזין גם הוא, בהתמדה ובשתקנות, לנגינת הדוד. באותם ימים עוד שיחקה המספרת בשלווה עם ילדי הערבים בקלאס ובבלורות ושתתה איתם תמרהינדי, עד שבאו ימי האיבה והאש ומכוניות התופת והבריחה של ערביי העיר אל הסירות בחוף. איתם, אולי, ברח גם אותו נער, ואיתו אולי הכינור של הדוד שמת בינתיים – זוהי אחת מחידות הסיפור.

 

מכל מקום, הכינור, שאולי נפל לים באותה בריחה, ממשיך לנגן לנערה שגרה בבת-גלים לחוף הים, והיא מתחילה להתבודד על החוף בלילות החורף, עטופה בשמיכה, ולשמוע בהמיית הגלים את באך ואת דודה האהוב, לשמוע ממש. "ואני הקשבתי למוטיב הגלים הנהדר... ועולים מתוכו כמו בהיחבא קולות הכינורות והאבוב... וכשהים היה אפור, ולרוב הוא היה אפור בחורף, הרגשתי כאילו הוא מלא חיים תוססים של אלף קנטטות מזהירות לסופרן ולחצוצרה".

 

"אגדת הכינור האבוד" הוא אם כן סיפור-מפתח ביותר ממובן אחד. אפילו אהבתה העתידית של הנדל לבעלה, הצייר צבי מאירוביץ', ובעיקר האופן הקנאי בו היא שומרת אמונים לו ולאהבתם גם אחרי מותו, נטועה כמדומה בסיפור הזה, שבו היא נשבעת פעמיים ושלוש לנגן החולה: "כן, אפשר להתגעגע לאיש מת, ואני אתגעגע לאיש המת".

  

"המקום הריק" מאת יהודית הנדל, הוצאת הספרייה החדשה, 114 עמ'