כולנו א'

כולם מתעסקים בהטרדות מיניות ומעשים מגונים ו"הסלבריטאית" מבינה שגם "האודישן הפרטי" שעשה לה "הבמאי השרמנטי" יכול היה להגיע לבית המשפט

שיחת סלט הקינואה עם "הפמיליה" הוקדשה השבוע לפרשת ההטרדות של רמון וקצב. לראשונה זה חודשים "הזמרת שזכתה ב'כוכב נולד'" לא אוזכרה בפגישה השבועית, ואפילו העובדה ש"השמינייה" החזירה נשמתה לבורא והותירה את "שחקנית הטלנובלות" בוכייה ומובטלת לא עלתה לסדר היום. "אני לא יודע אם קצב אשם ולאיזה עומק חדרה הלשון של חיים רמון, אבל אם יש משהו שדוחה אותי, זה אנשים שמנצלים את הכוח שלהם בצורה שלילית", פצח "הרכלן" בנאום חוצב להבות, שהוכיח שלבן אדם יש גם ערכים חוץ ממקורות בחדר הכושר של הראל סקעת. המשפט הזה גרר מיידית תגובות מ"הפמיליה" והסתיים בפצצה מעוררת מחשבה שהטילה "הדוגמנית בדימוס": "ממה אתה נחרד? מניצול הכוח? הרי אנחנו חיים בתעשייה שמנצלת אותנו על בסיס יומיומי! כמה פעמים שתקנו והסכמנו לעשות דברים בניגוד לרצוננו?". שתקתי. כולנו שתקנו. ידענו שהיא צודקת.

 

מאז השיחה ההיא המילים שלה מהדהדות לי בראש ואני תוהה האם זה נכון. האם העובדה שלפני כל פרויקט חדש, בשלב חתימת החוזה, אני נדרשת לקצץ בשכרי תוך כדי שהמפיק אומר "אין לנו תקציב, אבל אני מציע לך לחתום כי התפקיד הזה יעשה לך את הקריירה", הוא סוג של סחיטה רגשית? האם העובדה שוויתרתי על תמלוגים בסדרה שצילמתי רק בגלל שאיימו עליי שבלי ויתור עליהם אשאר בלי התפקיד, הוא שימוש לרעה בכוח? והאם העובדה ש"היוצר" של הסדרה שצילמתי כפה עליי "בשם האמנות והטוטאליות" להוריד חולצה בסצינת המיטה זהו סוג של הטרדה מינית? למה אני שותקת כל השנים? למה אני משתפת פעולה עם זה? האם גם אני סוג של א'?

 

את סיפורי הזוועה של התעשייה שבצבצו בתחקיר של אילנה דיין על רוברטו אני מכירה מקרוב. שמעתי ממקור ראשון על "המלהק" שהציע לשחקנית להשתתף בסרט כחול שמצולם בהונגריה תמורת תפקיד בסדרה בארץ, הכרתי מורים למשחק שמכריחים את התלמידים שלהם להתערטל במסגרת תרגילים (כן, גם אני עברתי את זה) רק כדי לספק את יצר המציצנות שלהם, וכולם מכירים את מנהל בית הספר למשחק שמנצל את כוחו לגדוע חלום של כל תלמיד להפוך לשחקן ומתעלל בהם נפשית. כבר יותר מפעם אחת בחיי בביצה הרגשתי מנוצלת, נסחטת ושותקת.

 

בפעם האחרונה שזה קרה לי זה היה לפני חצי שנה, כש"המלהקת המתולתלת" התקשרה לספר לי ש"השרמנטי", במאי רב פעלים, רוצה לפגוש אותי לאישית לוחצת. ארבעה ימים אחר כך התקשרה אליי המזכירה שלו לקבוע לנו ארוחת צהריים בבראסרי. מתוקתקת מכף רגל ועד ראש התייצבתי נרגשת במועד שנקבע. כשנכנס למסעדה אי אפשר היה לפספס אותו. גבוה, חתיך, יפה, שרמנטי ומלא קסם למרות שהיה יכול בקלות להיות אבא שלי. במשך שעתיים סיפר לי "השרמנטי" על הפרויקט החדש שלו הוא מגייס כספים בימים אלה, על הסרט האחרון שעשה, וחלק איתי בשם האינטימיות המדומה שנוצרה רכילויות חמות על "הזוג שהתגרש", "השחקן שעומד לצאת מהארון" והחברה שלו לשעבר.

 

"ומה איתך? יש לך בן זוג?", התעניין. "לא", עניתי בקצרה, "סיימתי מערכת יחסים ארוכה ואני מתאוששת". המשכנו את השיחה כש"השרמנטי", כשמו כן הוא, הפעיל את קסמיו. גיליתי גבר רגיש, כן ונעים הליכות מאחורי התדמית הסליזית שנוצרה לו בצ'יזבטים שרצים בקנטינה. "שמחתי להכיר אותך ולגלות את הבן אדם שמאחורי 'השם' והתדמית", אמרתי נרגשת רגע אחרי שנישק אותי על הלחי ונעלם במכוניתו היוקרתית.

 

אחרי שבוע קיבלתי טלפון נוסף מהמזכירה של "השרמנטי" ובפיה הבשורה, "הוא התרשם ממך ורוצה לפגוש אותך שוב. השבוע".

 

"אני בצילומים השבוע, כך שאין לי צהריים פנויים", התבאסתי.

 

"גם הוא מאוד עסוק ולכן חשב שתיפגשו אצלו בדירה. הוא מבשל מצוין". למרות שפגישה בבית זה לא דבר מקובל, ניסיתי לשכנע את עצמי שאנחנו אנשים עסוקים ובוגרים.

 

אל ביתו היוקרתי במגדל דירות מפואר הגעתי נרגשת. הוא פתח את הדלת לבוש בטרנינג ונעלי בית. הבעת הפנים המופתעת שלי אמרה הכל. מיד הוא אמר בשרמנטיות אופיינית, "בבית שלי אני אוהב להרגיש בנוח". תוך שהפשיל ממני את המעיל הוסיף, "וגם האורחים שלי מרגישים בנוח. בפקודה".

 

"אדום או לבן?", שאל בזמן שהתרשמתי מדירתו שעוצבה בהשראת הפאנג שוואי, פיליפ סטארק וחשבון הבנק שלו. "לא נשאר לך כסף למנורות?", ניסיתי לגרום לו להבין שנרות וחשכת ימי הביניים לא מדברים אליי. הוא צחק והדליק מנורה קטנה בצבע כתום שסיפקה לבית היקר מראה זול של בורדל. בעודו מגיש לי את כוס היין התיישב על הספה הענקית והיחידה שבסלון.

 

לא היו לי הרבה אופציות. התיישבתי לידו. "הסיבה שרציתי שניפגש פה זה בגלל שאני רוצה לספר לך בהרחבה על הסרט החדש שלי. רציתי שניפגש במקום בלי לחשוש שמקשיבים לנו", הסביר תוך שהוא מוזג כוס יין שנייה, "אבל קודם אשמח שנכיר עוד קצת. ספרי לי קצת על עצמך. מתי הבנת שאת רוצה להיות שחקנית?". למרות שהייתי מותשת מיום צילומים דיברתי. בלי הפסקה. דיברתי בכל פעם שנוצרה שתיקה מעיקה ו"השרמנטי" הביט עליי במבט חושני שלא משתמע לשתי פנים. כשהביא את בקבוק היין השני ניצל את ההזדמנות והתיישב קצת יותר קרוב אליי. "אולי תספר לי עכשיו על הפרויקט החדש?", ניסיתי להעביר נושא, אבל הוא החזיר את הכדור אליי. "את מדברת הרבה בשביל מישהי שהצטלמה מ־06:00 בבוקר", אמר. זה לא הצחיק אותי. במיוחד כשהתבהר לי שהסרט העתידי יצולם ביום שיגיע השלום או המימון, ובינתיים הדיבורים עליו הם רק תירוץ של "השרמנטי" להראות לשחקניות את עיצוב חדר השינה החדש בהשראת הטיפים של מרתה סטיוארט.

 

פתאום הרגשתי נבוכה מהאינטימיות הכפויה, ויותר מזה - נבגדת מהסיפורים והמעשיות שלו.

 

"לאן את הולכת?", הופתע כשארזתי משם לפתע את עצמי.

 

"אני מותשת. היה לי יום ארוך", עניתי.

 

"נמשיך בפעם אחרת?", אחז אותי ביד.

 

"אני לא חושבת", עניתי בידיעה שתפקיד אצל "השרמנטי" כבר לא אקבל.

 

למחרת הוא התקשר חמש פעמים וכך גם בימים שאחרי. לא עניתי. ידעתי שאצל "השרמנטי" כבר לא אעבוד בחיים, אבל העדפתי לשמור על כבודי. השבוע, אחרי השיחה של "הפמיליה", ואחרי שעמדתי לחתום חוזה על תפקיד חדש במשכורת רעב, נזכרתי במעגל המנצלים, מנוצלים, הכוח והשררה והשארתי את העט על השולחן. "אין לנו הרבה תקציב בשבילך. אבל התפקיד הזה יעשה אותך", הסביר לי "המפיק הגזלן". חייכתי ואמרתי לו "אם אין לך כסף, אני לא בפנים". ויתרתי. אותי כבר לא ינצלו יותר לעולם.

 

נ.ב

יופי, מרוב עקרונות נשארתי בלי עבודה. מישהו מחפש מלצרית?

כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר

 

ani-celeb@pnaiplus.co.il