חיי הלילה בביתי פעילים להפליא. רוחשים אקשן בלתי פוסק, שאפילו מעורב בו חזה נשי. אני מדברת על הנקה, כמובן. זהו אירוע שמתרחש בתדירות גבוהה למדי, ושלאחריו מתחילה סאגה בת שלושה שלבים קבועים, הכוללת גזים, יציאה (לא בדיוק לסרט וארוחה) ולקינוח, החלפת חיתול.
אין ספק שזה מתיש, אמרה ופיהקה. בנוסף, מאז שהגיח הזעיר, החליט הבכור בן השלוש לשפר עמדות לאחור, נגמל מהגמילה וחזר להתמסר לחיתולים 24 שעות ביממה – כך שאני נהנית משתי קצות הסקאלה, ה"ניו-בורן" וה"אקסטרא-לארג'".
לישון כמו תינוק
לעיתים, תוך כדי ההתרוצצות האינטנסיבית סביב סיפוק צרכי הבנים, אני משפשפת את עיני הטרוטות ושואלת את עצמי האם לעזאזל לא היה לי קל יותר עם בן זוג. והתשובה היא, כמובן, שאין לי מושג. על פניו נראה אמנם שלקונספט הזה יש פוטנציאל, אבל מכיוון שלא זה המצב, האם באמת שווה לבזבז אנרגיה על שאלה כה היפותטית?
בגילי המתקדם אני כבר מבינה, שיש שאלות שייוותרו ללא מענה. למשל, זהותו ואישיותו של תורם הזרע או מי הגאון שהחליט שהביטוי "לישון כמו תינוק" מתייחס דווקא לשינה באיכות גבוהה.
מכל מקום, העייפות הכרוכה בהורות לפעוטות משנה את השקפת החיים. העולם נחלק לשניים – אלו שישנים בלילה (מנוולים) ואלו שלא. אצל האחרונים מתחדדים כל מיני קווי אישיות שליליים, שהודחקו במידה מסוימת של הצלחה במשך השנים. אצלי, למשל, הכול התקצר פלאים – כושר הריכוז, הסבלנות, הזמן שיש לי לאכול וגם השיער (וזה הזמן להמליץ בחום: אף פעם אל תחליטו על תספורת כשאתן בהריון!).
משאבי האנרגיות המדולדלים שלי מחייבים אותי לבנות סדרי עדיפויות ברורים. בראש ובראשונה, סיפוק צרכי הנוער. אחר כך, טיפול בעצמי, בעיקר בכדי שיקל עלי לעמוד בחובות הכרוכות בעדיפות הראשונה, ובהפרש רב מאחור משתרכים התחומים האחרים בחיי, כגון קריירה, השכלה, תרבות וחיי חברה.
אני והשעון הביולוגי
על זוגיות ויתרתי לחלוטין. לא שאי פעם היה תור ארוך של מחזרים, אבל אפילו התקווה הקלושה לבן זוג התפוגגה בערפל המנומנם בו מתנהלים חיי כיום. זה לא לגמרי רע, כי הוויתור הזה הוא גם מה שאיפשר לי בעצם לקחת את ההחלטה להיות יחידנית. גיליתי שקשה לי לפעול לקידום הערוץ הזוגי בחיי במקביל למשימה הנכבדה של הריון, לידה וגידול דור ההמשך.
בין שני הכיוונים הללו קיימת סתירה מסוימת, שלא הצלחתי ליישב באופן שיאפשר לי לתפקד בשלמות. מצד אחד, הרצון שלי לילדים הבריח בני זוג פוטנציאלים, ומן הצד האחר, לא יכולתי לחכות לנסיך בשל אי-אלו אילוצים ביולוגיים הידועים בכינוי "השעון". מי יודע, אולי פעם, כשחיי יחדלו להסתובב סביב ערוץ הילדים, יהיה לזה סיכוי – אבל עד אז, בינינו, אין לי כוח אפילו לחשוב על זה.
כדי להגן על עצמי אני רק רוצה לציין שבתהליך הפיכתי למיזנטרופית מגודלת שיער יש גם הגייון פנימי מסוים, לפיו אני מתרחקת או פשוט מתנתקת, מאנשים שואבי כוחות ואנרגיות, גם אם מאוד נהניתי מחברתם פעם מזמן, כשעוד ישנתי יותר משעתיים רצוף. לעומת זאת, לאלו שעוזרים לי, אני מעניקה תואר חסידי אומות עולם, שכן כיחידנית למדתי להעריך עד מאוד עזרה אופרטיבית.
כשחברה מגיעה אלי ומעסיקה את הילד הפעלתן בעוד אני מניסה מעלי את הזבובים ורצה להתקלח, אני חשה הכרת תודה שלא תיאמן ונשבעת שלעולם אזכור לה את טובה כי רב. כך גם אמא שלי, שרק לפני כמה שנים לא ממש רציתי לחלוק איתה את שעות הפנאי, הפכה פתאום לבת בריתי הנאמנה ביותר בזכות מסירותה, חריצותה ועזרתה שלא תסולא בפז.
גלי בארץ הפלאות
אחד האתגרים הגדולים ביותר שעימם אני מתמודדת בשנים אינטנסיביות ומתישות אלו, הוא המתח המתמיד בין הצורך שלי לעמוד בהצלחה במשימות הרבות המוטלות עלי כהורה, תוך יצירת הסביבה הטובה ביותר לגידול ילדי, לבין היכולת הדלה שלי לעשות זאת.
למרות שאני משתדלת לשנן את המוטו של מקור השראתי העיקרי בימים אלו, הופ קטנטנים – "מה שיוצא, אני מרוצה" – עדיין מתעורר בי תסכול רב כשאני מגלה שהטוב ביותר שאני יכולה להגיע אליו בימים אלו הוא לשרוד. איפה הפריצה קדימה? איפה המימוש העצמי? יוק, נאדה, בחלום הלילה.
את סיכויי ההצלחה של הניסיון הסיזיפי שלי להתקדם בחיים למרות דלות המשאבים, מסכמת יפה הסצנה מהרפתקאות אליס בארץ המראה, של קרול לואיס, שבה המלכה האדומה תופסת בידה של אליס ורצה איתה בכל הכוח, מהר יותר ומהר יותר, עד שרגליהן כמעט ולא נוגעות באדמה. כשהן מתיישבות לנוח חסרות נשימה מהמאמץ, אליס מופתעת לגלות שהן באותו מקום בדיוק ממנו יצאו.
"בוודאי שזה אותו מקום", אומרת המלכה, "לאן רצית להגיע?". "ובכן, בארץ שלנו", עונה לה אליס, עדיין מתנשפת במקצת, "בדרך כלל את מגיעה למקום אחר – אם את רצה מהר מאוד לאורך זמן רב, כפי שעשינו".
"איזו ארץ איטית!" משיבה המלכה. "כאן את צריכה לרוץ במהירות הכי גבוהה שאת מסוגלת, כדי להישאר באותו מקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לכל הפחות במהירות כפולה מהמהירות הכי גבוהה שביכולתך לרוץ".
והנה זכיתם לעוד הצצה אל ארץ הפלאות שלי.