"קולד מאונטיין" - מחמם לכם את הלב

None

"קולד מאונטיין" נטוע בלב ההוויה האמריקנית הדרומית: הסיפור הקלאסי על אשה (ניקול קידמן) המחכה לאהובה (ג'וד לאו) שיצא לשדה הקרב, שישוב, אם אפשר, בריא ושלם. הרקע: מלחמת האזרחים בארה"ב.

 

בצד סיפור האהבה הגדול, מספר הסרט את סיפור שרידתם של האנשים הקטנים והפשוטים את זוועות המלחמה, ובזה בעצם הוא מתמקד: המלחמה זה לא רק ההרג הנורא בשדה הקרב (סצינת הקרב היחידה בסרט, המופיעה בפתיחתו, היא מן האכזריות שנראו), אלא גם ההתדרדרות החברתית, המוסרית והאנושית של האנשים שנשארים ב"בית", ונסיונותיהם להחזיק בכל מחיר בחייהם וברכושם, גם אם במחיר ויתור על כבודם האנושי או איבוד צלמם האנושי.

 

אנתוני מינגלה, הבמאי, מתאר היטב את עוצמת הרגשות והרעיונות הגדולים, כפי שעשה ב"הפצוע האנגלי", דרך המעשים היומיומיים הקטנים, והמחוות האנושיות הפשוטות של אלה שלא מוותרים ומצליחים לשמור את הראש מעל המים.

 

ג'וד לאו משחק מצוין, כהרגלו, בדמות חידתית של חייל עז נפש, כפרי חסר השכלה, שמלבד מבטו החודר דל בביטוי רגשותיו, אבל מצליח לשמור על צלם אנושי למרות כל הזוועות שעבר.

 

זאת, למעשה, בזכות אהבתו האינסופית לקידמן, בת הכומר המשכילה והעדינה, שעל פני השנים הקשות שחולפות עליה קצת פחות חזקה בשימור אהבתה, אך בכ"ז בזכות מבטיה המצועפים ושבריריותה הנשית (רק בהמשך היא מתחשלת ומגלה את כישורונותיה בתחום הציד), מצליחה לשכנע ולרכוש את אהדת הקהל.

 

רנה זלווגר, הלא חביבה עלי בד"כ, מגלמת דמות ראויה להזכר של ילדת פרא גזעית שדוקא החיים הקשים שעברה חישלו אותה עוד ומוציאים ממנה רק טוב.

 

לסיכום: סרט אפי, עם מסר אנטי מלחמתי חריף וביקורת קשה על יצר האדם הרע מנעוריו, אך המצדיע באותה עת לאהבה, המסוככת עלינו מפני כל רע ובלב התופת, מחזיקה אותנו בחיים (סרט דתי כבר אמרתי?).

 

צילומי נוף וטבע מהממים - הצפייה בטלוויזיה עושה לו עוול. 8.5 בסולם טמפיקו.