במשך שלוש שנים בן לוי היה הרווק הכי לוהט בעיר, אפילו יותר מפלפל צ'יפוטלה. הרווק הנחשק חשף את הגיגיו, קיטוריו ולבטיו על גבי דפי העיתון, ועדיין לא מצא את האחת שראויה לו. לאחרונה הוא החליט לחשוף מי מסתתר מאחורי הפסבדון ולפרוש מכתיבת הטור רגע לפני שיהפוך לרווק מקשיש.
הוא לא הסתפק בכך ולקח חופשה ארוכה כדי לראות עולם, להטעין מצברים מרוקנים ולפתח תובנות חדשות על מצבו של הסינגל. בסיומה של אותה חופשה הוא השתקע ממש מולי בחלל הפתוח של מערכת העיתון. כדי להדק את מערכת היחסים עם שכני החדש חובב הנשים והמטאפורות ולגלות איך הוא השתנה בפגרה נטלתי אותו לביקורת העסקית של "סנטה פה" - מסעדה חדשה ברמת החייל שרוכבת על הטרנד המקסיקני שתוקף אותנו לאחרונה.
האמת היא שאנשי "סנטה פה" הקדימו את מגיפת הטורטיות הנוכחית: כבר לפני שנים אחדות הם כוננו את הסניף הראשון של "סנטה פה" באילת בהנהגת השף אדי לוגסי. בעקבות ההצלחה הם החליטו להצפין ולחדור ללב מעוז התקשורת, ההייטק והפרסום ברמת החייל. המסעדה מתהדרת בשמה של בירת ניו-מקסיקו, אחת הערים הקדומות בארה"ב, ששוכנת בגובה רב ומשקיפה אל נוף מדברי מרהיב. מסעדת הגריל "סנטה פה," כמו העיר עצמה, משלבת תרבויות, צבעים וסגנונות. היא מלקטת השראות וניחוחות מהמטבח האמריקאי, האינדיאני והמקסיקני.
סנטה פה מאפשרת שני מסלולי עסקית וכן מסלול נוסף המציע 15% הנחה על התפריט הרגיל. אחרי שנשנשו סלסלת נאצ'וס והשלמנו פערים, פנינו לראשונות. אלה משותפות לשני המסלולים. חיבבנו את הסלט הירוק, שהיה מתובל יפה בדבש וחרדל וישב על הלשון בלי להרגיז אף בלוטת טעם. מרק היום היה מאפונה (עוד טרנד בהתהוות) - והיה טעים ונעים, אבל סבל מעדינות יתר מרק אפונה צריך להיות סמיך וזה שלנו היה מימי מדי ונטול עוצמה.
מאחר שלא התכוונתי לחזור לעבודה, הסתכנתי והזמנתי נזיד המורכב מבשר ושלושה סוגי שעועית. אני לא מבין איך מישהו שעומד לשוב למשרד אחרי הארוחה יכול להערות לתוכו נזיד שכזה, שלא לדבר על הכבדות שתנחת עליך לאחר הארוחה. נזיד השעועית הזכיר צהריים מנומנמים במקסיקו סיטי: כבד וכהה , פסק בן לוי, אשף הדימויים. נאלצתי לאתר בבליל השעועית הכהה את נתחי הבשר שהתמוססו – פעולה שלא יאה לשעת סייסטה עצלנית , הוסיף.
במסלול ה-46 שקל תמצאו בעיקריות בעיקר ראפים. אנחנו בלסנו את ראפ כבד העוף - בתוך הבצק התגלגלו לצד קונפי בצל וארוגולה גם כבדים לא רעים. חבל רק שהם היו יבשים יתר על המידה. כמו כן עמיתי קיטר על התבלון התוקפני. דגמנו גם את הראפ סינטה, שכלל רוסטביף סינטה מיושן, רוטב איולי, גבינת צ׳דר מגורדת, חסה, בצל אדום ורוטב חזרת. הבשר היה ראוי ונימוח, אבל התבלון לקה באנמיות.
במסלול ה-56 שקל יש מגוון גדול בהרבה, מכנפי עוף פריכות וקסדיה, ועד המבורגר וסלט סנטה פה. הקיבולת שלנו אפשרה לחוות רק שתי עיקריות. אחת היא פהיטאס עוף – גילגלנו בתוך טורטיות מקמח חיטה מבחר סלסות ונתחי עוף שחמחמים שרבצו בתוך ערימת פלפלים. אני הייתי מרוצה מתוצאות הגילגול, ואילו הרווק הנצחי לא התלהב מהפרגיות. העוף מזכיר תוצרת של מנגל מסורתי ביער ירושלים, וחוץ ממטבל האבוקדו, שאר הסלסות נתנו תחושה של מקרר. סלט הצ'יליקילאס היה חביב, ואהבתי את השילוב של הירקות עם נתחי העוף בציפוי קמח תירס ורסיסי טורטיות. נתחי העוף הזכירו במראם טופו בציפוי פריך בסופר, אבל למרבה הפלא היו טעימים, אם כי קצת נוקשים , הכריז הסינגל.
בגלל המחירים הנוחים, השירות היעיל והמדויק, היעדר היומרה והחלל המעוצב הנאה, סנטה פה היא אפשרות סבירה לצהריים. נכון, צ'ימיצ'אנגה היא לא, ולא נרשם שום ריגוש מסעיר או תחכום מאתגר לשון, ולפעמים היא גם מפספסת, אבל היא עדיפה על דוכני הטורטיות שצצים אצלנו כמו קקטוסים במדבריות מקסיקו. נקווה שאנשי סנטה פה ישפרו במהרה את הטעון שיפור, עוד לפני שבן לוי יספיק למצוא כלה וייפרד מרווקותו.
"סנטה פה", הברזל ,27 רמת החייל, תל אביב, טל: 03-7674625.