נערות לוח השנה - עירום בטייפקאסט

None

האמת שזו לא אשמתי. בהכל אשמה א' מהמשרד שסיפרה שהיא ראתה את הסרט 'נערות לוח השנה' יחד עם החבר שלה והם נורא נהנו.

 

"אהמ... זה לא קצת סרט בנות?" שאלתי מהוססת משו. "כן, אבל פ' נורא נהנה". ובעודי משחזרת בדימיוני את הסצינה מהסרט ההוא עם העשרה צעדים כשקייט הדסון לוקחת את מתיו מקונהוי לראות הופעה של סלין דיון, הוסיפה א' בבטחון: "פ' צחק כל הסרט ונכון שבסוף הוא אמר שהיה בסדר ולא יותר מזה, אני יודעת שזה כי קשה לו להודות שהוא נהנה... ובכלל, גברים פשוט מחכים להזדמנות שנגרור אותם לראות סרטי בנות כי הם לא ילכו עם החברים שלהם."

 

כנגד הטיעון הזה לא היתה לי תשובה אז גאלתי את האיש שלי מיסוריו והלכנו לראות את הסרט הזה. האולם היה קצת ריק וישר קלטתי עוד שלושה גברים בקהל מלבד האיש שלי. אחד ישב עם החברה שלו ונראה קצת אומלל ("אבל זה כי הוא צריך לשמור על תדמית המאצ'ו שלו" הזכרתי לעצמי) ועוד שני גברים ישבו לבד ונראו כאילו הם מתחבאים, מה שהוכיח עבורי את התיאוריה של א': הם לא יכולים לראות את הסרט הזה עם עוד גבר וכנראה אין להם חברה שתגרור אותם אז הם רואים אותו לבד.

 

ואז התחיל הסרט. מדובר בשתי חברות ותיקות מעיירה קטנה ביורקשייר, כריס (הלן מירן) ואנני (ג'ולי וולטרס), שמצחקקות דרך קבע בפגישות של איזה ארגון נשים מכובד וסנובי בו הן חברות.

 

הכל יציב בחיים שלהן עד שבעלה של אנני נפטר מסרטן. כריס רוצה לעזור לאנני בתקופת ההתאבלות והיגון ובהשראת שיר שבעלה של אנני חיבר לפני מותו על הפרחים שלו שנעשים יפים עם הגיל כמו נשים, ובהשראת ספה לא נוחה בחדר משפחות בביה"ח, כריס ואנני מחליטות לפרסם לוח שנה שיוקדש לצדקה לביה"ח.

 

הרעיון שלהן הוא לצלם את הפוזות "הרגילות" של הנשים בארגון- מנגנות בפסנתר, מבשלות, משקות את הגינה- אבל בעירום. כמה שובב מצידן!

 

אחרי כמה שכנועים הן מצרפות עוד 9 נשים בין הגילאים 50-70 ללוח ואחרי כמה סיבוכים קלים, הפרוייקט שלהן יוצא לאור. ו-הפתעה, הפתעה!- הלוח הופך להצלחה מסחררת וחייהן משתנים מקצה לקצה. בסופו של דבר,

 

אחרי נסיעה להוליווד פלוס התארחות אצל ג'יי לנו, אנני וכריס גם לומדות את הלקח של מה יותר חשוב: תהילה או חברות אמיתית ומשפחה.

 

מקסים, נכון? אז זהו שזה כל כך נחמד ומתקתק לפרקים שזה מגיע למחוזות השמאלץ. באמת שאי אפשר להגיד הרבה דברים *רעים* על הסרט הזה.

 

יש משחק מצויין של וולטרס ומירן שמשחקות נגד הטייפקאסטינג הרגיל שלהן, יש רגעים משעשעים וכייפים (אני לא התרשמתי מהקטעים היותר דרמטיים והמאולצים של הסרט עם הבן והבעל של כריס), המסר של גוף האישה שמשתבח עם השנים גם עובר איכשהוא (למרות שהייתי שמחה אם היה לזה יותר דגש במיוחד אחרי הסצינה ב'אודות שמידט' שגררה צחוקים מיותרים לטעמי) והסרט באמת עובד לפי כל הנוסחאות של הקומדיות הבריטיות האלה של השנים האחרונות עם המובטלים בשפילד שמתפשטים, עם הילד שרוצה להיות בלרינה ועם הסבתא שמגדלת גראס.

 

תמיד, עושה לי רושם, הקהל יושב מחוייך ומגחך כשנרמזת מעט מיניות. כמו כן, נמאס לי שמנסים ללחוץ לי על כל מיני נקודות דרמטיות שאני אתרגש בסרטים האלו וזה לא מצליח. למרות, שבסופו של דבר, לא הבנתי מאיפה זה בא הגיחה לי הלחלוחית (האם איני חסרת לב ורחמים כשחשבתי?). מצד שני, גם באמריקן פאי 3 היתה לי.

 

לאיש שלי דווקא לא היתה. אולי אני אסדר לו משו לכשנצעד לחופה עם השיר שתמיד רציתי להתחתן לצליליו Nothing's Gonna Change My Love For You של גלן מדיראוס. אז הוא בטוח יבכה.