אחרי דיבורים רבים מאוד, אושר בכנסת ישראל חוק חדשני ופורץ גדרות: "מעביד יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה, ולא ימנע מעובד ישיבה, אלא אם כן הוכיח המעביד, שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה".
24 מילים מפותלות ומפורטות, שאומרות דבר אחד פשוט: מעביד לא יוכל להתעמר בעובדיו, רק בגלל שכך מתחשק לו או בגלל שנדמה לו, שהם נראים טוב יותר כשהם עומדים על הרגליים ולא יושבים על כסא.
כן, אותו מעביד, שבדרך כלל יושב על כורסה מרופדת היטב, כשרגליו נשענות על הדום או על השולחן, לא יוכל יותר לדרוש מהעובדים שלו את מה שהוא לא דורש מעצמו - ושאין כל הצדקה לדרוש ממאן דהוא. גם אם אותו מאן דהוא הוא קופאית ברשת כזו או אחרת, שעד לא מזמן קבעו מעבידיה בשרירות לב, כי אסור לה לשבת, כשהיא עוסקת במלאכת גביית התשלום מהלקוחות.
קריאה מדוקדקת בעיתונים מגלה, כי ההתעמרות בעובדים בישראל היא רעה חולה, שחדרה באופן שיטתי לכל אתר אפשרי. תחקירים עיתונאיים חושפים מקומות נוספים, שבהם פוגעים בשכר עובדים, לא מספקים תנאים סוציאליים בסיסיים, לא מעבירים כספי פנסיה כדין, מנצלים כספי משכורות לצרכים אחרים ובקיצור - עוברים על החוק השכם והערב, ללא חשש מפני נשיאה בדין.
נוכח הביקורות על התנהגות משולחת רסן זו, היו כאלו שמחו על "התערבות" אפשרית של המדינה בתנאי ההעסקה וקבעו בהתחסדות, כי מדובר בשוק חופשי, ומי שלא טוב לא - שיעזוב ויחליף מקום עבודה. אלא שאותה יד נעלמה, שהייתה אמורה להסדיר את חוקי הביקוש וההיצע על פי קריטריונים עלומים של צדק קוסמי, איננה בנמצא, לפחות לא בישראל. כאן פועלת יד נעלמה אחרת, שמנצחת על המעסיקים, ומכוונת אותם להתארגן כגוף אחד ולהתיישר עם המכנה המשותף הנמוך ביותר. בדרך כלל זה שפוגע בעובדים.
מי ידאג לחוסנה של החברה?
כשפורסמו הדיווחים הראשונים על הפגיעה בקופאיות, שנאלצות לעמוד על רגליהן במשך משמרת שלמה ללא כל סיבה וצורך, הועלתה תהייה, מה עושה ההסתדרות - בראשות עמיר פרץ - למען העובדים, שאין בכוחם להתנגד להתעמרות. חיפוש בארכיון מעלה ידיעה אחת מנובמבר 2004, המספרת על כך שדובר ההסתדרות דאז נעצר בעת הפגנה נגד תנאי העסקת הקופאיות ברשתות השיווק. מעבר לכך, לא הותירה ההסתדרות רישום כלשהו על ההיסטוריה של מאבק הקופאיות.
תהייה דומה הועלתה במשך שנים גם בנושא עובדי הרשויות, שלא קיבלו שכר. רק באחרונה, עם חילופי הגברי בהסתדרות, רשם מוסד זה שינוי מהותי באופן המאבק שלו נגד עבריינות המדינה בנושא המשכורות ברשויות המקומיות. אותה הסתדרות עשתה - ועושה - גם מעט מאוד למען עבדי הקבלן, העובדים "השקופים" של מדינת ישראל.
את מאבק הקופאיות לא הובילה ההסתדרות. את המאבק הזה הוביל, כפי שפורסם, מנהל הקליניקות המשפטיות באוניברסיטה העברית, ד"ר יובל אלבשן. את המאבק על זכויותיהם של עובדי קבלן לא מובילה ההסתדרות. את המאבק הזה מוביל ארגון "קו לעובד", ארגון חברתי קטן ודל, שאינו גובה אחוזים קבועים ממשכורותיהם של עובדים חלשים.
המאבקים לצדק חברתי, שגופים אלו ואחרים מובילים, נועדו קודם כל לדאוג להפסקת הפגיעה המתמשכת בחלשים, אך יש לזכור, כי רק הצלחתם עשויה להבטיח את חוסנה של החברה הישראלית ואת חיזוק סיכוייה לשוב ולהיחשב לחברה שווה בחברת העמים המתקדמים.
השגשוג הפיננסי - שבא לידי ביטוי גם בפריצת מחסום האלף בבורסה של תל אביב - אינו שקול לשגשוג כלכלי-חברתי. הבטחת השגשוג הזה תתאפשר רק כאשר תוטמע חשיבה שיטתית של אחריות חברתית, שתבטיח כי מעסיקים יכבדו לא רק את המשקיעים ומנהלי הכספים שלהם, אלא גם את עובדיהם, וישמרו דרך קבע על הגינות אנושית בסיסית ביחסם אליהם. עד שהאנושיות לא תחזור אל המשק הישראלי, לא תהיה ברירה אלא להישען על בתי המשפט ועל המחוקק, כדי להבטיח את קיומה.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית