קל להתמכר לטעם המתוק של המים הגנובים

טעמם של המים מתוק כל כך, אבל את טעם הלוואי המר שלהם האלכוהול אינו יכול להטביע. את המצפון הרבה יותר קשה להטביע מאשר את הכבד. "אל תספר" הוא חבל ארוך מאוד, ועד שאתה שם לב שהוא כרוך מסביב לצווארך, כבר מזמן פספסת את כל תחנות היציאה שחיכו לך בדרך

גי דה מופסאן היה סופר ענק. הצמרמורת שחשתי כשסיימתי לקרוא את סיפורו המחרוזת נצרבה בי, ואני חש בה עד היום כשאני נזכר באותו רגע. אזהרת ספוילר: תכף עומד לבוא כאן הסוף של הסיפור, אז אם תכננתם לקרוא אותו פעם ולא רוצים שיקלקלו לכם את הסוף – זב"שכם. הייתם צריכים לקרוא אותו כבר מזמן.

 

(תקציר: אשה בצרפת במאה ה-18 שואלת מחברתה מחרוזת יקרה להחריד, כדי להתקשט לנשף. היא מאבדת את המחרוזת, ובמקום לספר לחברתה - קונה אחת חדשה, מה שגורם לה ולבעלה להידרדר לחיי עוני וסבל. כעבור שנים היא פוגשת את חברתה, ואז מתברר לה שהמחרוזת שאיבדה היתה בעצם חיקוי בלבד).

 

הבעיה היא, שמרוב ששיננו לנו שמדובר ביצירת מופת, קשה היה לפתח דעה משל עצמנו. המסר של סיפור המחרוזת לא היה להראות את הסבל של בני תקופתו, כמו שאמרו המורות לספרות. המסר לא היה לצייר תמונה אורבנית קשת יום במאה ה-18. אפילו לא הבנאליות של המחשבה שהיותך אדם ערכי עלולה להוביל לאבדון, או שטעויות של רגע יכולות להרוס את החיים. מופסאן לא ריחם על הבחורה מסיפורו, אלא החריב את חייה. את האמפתיה היחידה הוא מבטא בקמצנות דרך דמעות האשה בעלת מחרוזת הפנינים. למה? "בגלל סגנון המספר בסיפורים ריאליסטיים", צורחות כל המורות לספרות מימים ימימה.

 

אהההההה, תשובה לא נכונה, יקירותיי. התשובה הנכונה - כי הגיע לה.

 

מה פתאום? תשאלו. פשוט - כי היא לא סיפרה. הבחירה שלה היתה מודעת. היא עשתה הנחה מוטעית על בסיס תקשורת לקויה? אלה החיים. תהיו ברורים. לא סיפרתם? מגיע לכם שתאכלו מה שבישלתם.

 

טאקט היא שמיכה קצרה מאוד בשביל לכסות תירוץ של פחד להודות בשגיאות. קצרים בתקשורת הורגים אותנו כל יום. בזכותם יכול היה גי דה מופסאן לכתוב את יצירת המופת הזו. בזכותם החיים שלנו הרבה יותר מעניינים. אבל גם כך יש בחיים מספיק טעויות טראגיות שלא ניתן למנוע. את הטעויות של חוסר התקשורת אנחנו יכולים גם יכולים למנוע. זה המסר, ולכן הסופר לא מרחם עליה. ולכן אני לא מרחם על עצמי. הבעיות בתקשורת הורגות גם אותי. המזל הוא שכנראה הסיגריות יעשו את זה קודם...

 

מערבולות של ספונטניות

פגשתי אותה במקום אפוף עשן ואדי אלכוהול. מדהים כמה הרבה אנשים נפגשים בתחתיות כוסות אלכוהול ומצדו השני של אפר דולק. המבוכה שלנו מעצמנו מריצה אותנו לחושך, למקום בו אתה מקווה להחליף בדידות במעט חום רגעי. כמו מים על מרק נמס אנחנו שופכים אותה לקיבתנו עם כל משקה שאנחנו לוגמים. כל בדל דולק הנותר מיותם במאפרה היא גוויעתה הנואשת והמפרפרת של תקווה אחרונה לקשר, בין אם אתם פותחים רגליים או לב.

 

והיא היתה נחמדה אלי. בעולם על פי אני, זה שווה הרבה. מפגש חפוז מחוץ ללוז, שהגיע מרגע מנצח של כניעה ליצרים. שנינו ברחנו במפגש הזה ביחד. מהסביבה, מהשעמום והשגרה, מזוגיות, וכנראה גם משפיותינו. "בגידה" היא מילה כה אכזרית לבטא פורקן. אבל. אבל. אבל. אבל. לנצח אנחנו כלואים עם ה"אבל"ים של חיינו, נעים לאט לאט במעגלים. מעגלים הולכים וקטנים ומהירותם הולכת וגוברת. בשלב מסוים אנחנו שמים לב שאנחנו פתאום נמוכים יותר. אבל. ואז אנחנו מגלים שאיבדנו שליטה. אבל. ואז הטרטור הבלתי פוסק לפתע של רעש החיים הסוגרים עלינו. אבל, אבל. וזה מאוחר מדי. הטעות נעשתה. מערבולות של ספונטניות. ה"אבל"ים טובעים יחד איתנו.

 

יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות

תחליפו את הסיטואציה, ועדיין כולן אותו "אבל". הבעל של, הבת של, החברה של, הבוס של, השותף של...הם. זה המוטיב. לא שלך. ואת הכאב של אדם אחר אנחנו פורטים ברגעים של ריגוש עצמי כמו שטרות של כסף. יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות. העיקר שאני מצהיר שהפסקתי לשקר לעצמי. רדפתי אחרי פנטזיה, כמו חתול המנסה לתפוס את זנבו. את השריטות של ציפורניי בבשרה הרך נאלץ להרגיש בליבו אדם אחר. זו זכות גדולה מדי לצפות ממישהו לקבל. אבל...

 

"אל תספר" הוא חבל ארוך מאוד. עד שאתה שם לב שהוא כרוך מסביב לצווארך, כבר מזמן פספסת את כל תחנות היציאה שחיכו לך בדרך. האיש עם הדגל שנופף לך במרץ "תעצור כאן!!!!" כנראה לא היה מטורף עם פרנויות כפי שהיה לך נוח לשכנע את עצמך. תקשורת לקויה עם עצמך.

 

מדהים כמה קל לעשות טעויות מהרגע שאתה עושה את הראשונה. בכל נקודת זמן אתה עסוק בלהסתכל אחורה שלא עלו עליך, ואתה לא שם לב שהמסילה חייבת להיגמר מתישהו. תקשורת לקויה עם אדם אחר.

 

מתמכרים לתחושה המגוננת של האגו. לטעמם המתוק של מים גנובים שהחיים החליטו לנפק לפתע באופן כל כך פתאומי וחד פעמי. הריגוש המיידי. כולנו מכורים "נקיים". טעמם של המים מתוק כל כך. אבל את טעם הלוואי המר שלהם האלכוהול כבר אינו יכול להטביע. את המצפון הרבה יותר קשה להטביע מאשר את הכבד...

 

צבעם הדהוי של החיים מקשה עלינו לוותר על רגעים של ניצוצות פראיים, על שיכרון של לב דופק. רגעים של חסד בין שניים. אלוהים יודע את מה ששילמתי עבור אהבה, קורע את עצמו טום ווייטס בעודו רוקד עם מחרוזת הפנינים של עצמו לאבדון. זקוף גב ושפוף לב.

 

כיצד מחזירים הלוואה שלקחתם ללא רשות? כיצד אתם מחזירים את המחרוזות של חייכם לאנשים להם הן שייכות, לאחר שאיבדתם אותן ברגעים של כסילות? תשאלו את מופסאן. לדעתי גם עלי הוא לא היה מרחם. אפילו לא בדמעותיה הקמצניות של האמת המביטה מעלינו, בוכה ופגועה.

 

כולנו מנערים את החיים ומנסים לרכז אותם לרגעים בודדים של מתיקות. שופכים את הסוכר הזה בבת אחת לתוך מציאות מתערבלת. לוגמים, תחילה בהססנות ולאחר מכן בשקיקה גדולה. מנסים להספיק לפני שתתפוגג המתיקות. מתעלמים מהמרירות של המצפון. צריך להסתכל בתפריט כמה זה יעלה לפני שמזמינים. לשלם זה טוב ויפה, אבל כדאי לדעת מראש כמה.

 

זה לא ריאליזם. זו ממש המציאות. בלי "אבל".