ספינת האהבה או ספינת עבדים?

איך לא חשבו על זה קודם. 2 יזמים אמריקאים הציעו לאכלס מאות מתכנתים ומפתחים באניות פאר שיעגנו מול חופי ארה"ב, מחוץ למים הטריטוריאלים, ויספקו אאוט-סורסינג זול לחברות ההיי-טק האמריקאיות. הרעיון היה - למה להרחיק עד הודו בשביל מרכזי פיתוח בשעה שאפשר להקים אותם 5 ק"מ מחופי לוס אנג'לס? אלא שאיגודי העובדים בארה"ב ואקטיביסטים מתנגדי הגלובליזציה "הטביעו" את האניות עוד בטרם הפליגו לדרכן

רק לפני עשר שנים עוד הסתכלנו על הודו וסין כמדינות נחשלות הטובות אך ורק לייצור המוני וזול. אבל מאז סיימו מיליוני מהנדסים את האוניברסיטאות המקומיות ושינו את המצב. כאשר במערב הבינו שבעלות של מהנדס אחד בוואלי בארה"ב, אפשר לקבל ארבעה בוגרי תואר שני בהנדסת תוכנה בבנגלור שבהודו, מיהרו כולם לפתוח מרכזי פיתוח באסיה, וחברות אאוט-סורס מקומיות הפכו לדבר החם הבא.

 

ואז, לפני שנה וקצת, הגיע Sea-code, מיזם יצירתי של שני אמריקאים שחשבו שהם עולים על נוסחת הקסם לעושר מהיר. רוג'ר גרין, איש תוכנה, ודויד קוק, לשעבר קפטן של מיכלית, לקחו את הקונספט המוכר של אאוט סורס זול באסיה, וניסו לפתור את הבעיה המרכזית שלו: הריחוק הגיאוגרפי. "במקום שמוחמד יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד", הם חשבו, ורקחו היגיון כלכלי, חשיבה יצירתית, וסגנון של שנות הבועה העליזות כדי ליצור את Sea-Code - ספינת תענוגות סטייל לאב-בואט, שתעגון 3 מייל מחופי קליפורניה, רק מעט מעבר למים הטריטורילים של ארה"ב, ותציע לחברות ההיי-טק מתכנתים ומהנדסים הודים וסינים זולים, חצי שעה נסיעה מהכורסה במשרד.

 

הרעיון היה פשוט: במקום עבודה בשעוני זמן שונים, עם מנהלים שטסים לנסיעות עבודה ארוכות מדי, ובעיות בלתי נגמרות של תקשורת, שליטה ובקרה, הם הציעו הפלגה או טיסה מקומית קצרה, 3 מייל מחופי לוס אנגל'ס. שם, בבית תוכנה צף שמאובזר בטכנולוגיה החדישה ביותר ומכיל מחלקות פיתוח בתחומים מגוונים, הם הבטיחו להעסיק 600 מתכנתים אסייתיים מעולים, וליצור סביבת עבודה מסביב לשעון שתקצר את זמן הפיתוח פי שניים או שלושה.

 

חודשיים חופש בתשלום על כל 4 חודשי עבודה

כדי למכור את הרעיון לחברות אמריקאיות ולעובדים הפוטנציאלים מהמזרח, הם הקפידו לתאר סגנון חיים מפתה, שהיה מזיל ריר גם מג'ולי, קצינת השעשועים המיתולוגית של ספינת האהבה. מלבד חדר אישי, מתקני בידור ושעשועים, בריכה וחדר כושר, שירותי ניקיון וכביסה חינם, או אפשרות לקחת טקסי ימי לראות סרט בלוס אנג'לס מתי שירצו, העובדים הפוטנציאלים של Sea-code ייהנו מחודשיים חופש בתשלום על כל ארבעה חודשי עבודה. מה אפשר לבקש יותר מזה?

 

לרגע היה נדמה ש-Sea-Code היא הברקת על אמיתית שהולכת להתרבות בקצב בלתי נשלט. שהרי מדוע שחברות ענק לא יפעילו לעצמן צי שכזה שיאפשר להן לדלג מעל חוקי הגירה ועבודה נוקשים, ולנייד עובדים לפי הצורך בצורה קלה ופשוטה. משהו כמו מיקרוסופט אטלנטיק, שתעגון מחוץ לחופי סיאטל, עם אחות תאומה בשם מיקרוסופט מדיטרניאן, שתעגון כאן, רבע שעה מחיפה.

 

או מדוע לא להושיב ספינה כזו מחוץ לערי החוף בגרמניה, ולתת ליצרנים המקומיים אפשרות לעקוף את חוקי העבודה הנוקשים שתוקעים את יכולתם לצמוח במהירות. הים, כמו החלל, הוא אחד המתחמים הפתוחים האחרונים, שלא הופנמו על ידי המדינות. מסוג הדברים שיזמים שחושבים קצת אחרת, או חברות גלובליות שכבר ממזמן הפסיקו לספור מדינות, אורבים להם.

 

ארגוני עובדים ומתנגדי הגלובליזציה "הטביעו" את הרעיון

אבל מתברר למרות היתרונות הרבים, שנה וחצי מיום שהוכרזה Sea-Code תקועה עדיין עמוק ביבשה, במוחותיהם הקודחים של יוצריה, אי שם בקליפורניה. הסיבה לכך היא מתקפה ש"הטביעה" אותה עוד לפני שנשברו עליה בקבוקי השמפניה הראשונים. ארגוני עובדים אמריקאים פחדו שהיא תציף אותם בעובדים אסיאתים זולים ותפגע במועסקים אמריקאים. אקטיביסטים מתנגדי גלובליזציה, לעומת זאת, ראו בה ספינת עבדים מודרנית ואקט נוסף של ניצול אזרחים ממדינות העולם השלישי. חברה שנוגשת עבדים, מודרנית ככל שתהיה, לא נתפסת כדבר פופלארי בארה"ב.

  

שנה וחצי אחר כך, כאשר קרוב למיליון מהנדסים מסיימים כל שנה אוניברסיטאות בהודו ובסין (לעומת 150 אלף בלבד בארה"ב), קצב צמיחה דו ספרתי, ושוק מקומי שלא נגמר, מתברר שהענקים הללו משלימים את הפער במהירות כמעט בלתי נתפסת. היום כבר לא פרוע מדי לדמיין ספינה כזו עם אמריקאים צעירים, שתעגון מחוץ לשנחאי, במטרה לבדוק עליה טרנדים חדשים לשוק האמריקאי. ויש לי הרגשה שאותם אמריקאים היו דווקא חושבים שהקונספט הזה "ממש מגניב", ושזה הזמן להתרווח בכיסא השיזוף ולהזמין עוד פינה קולדה.

 

הכותב הוא שותף ההיי-טק בסניף הישראלי של חברת הייעוץ הבינלאומית BBDO Consulting המתמחה באסטרטגיה שיווקית