חוק היובש

בחודש שעבר יצא קיפניס לדרך שאמורה להביא אותו בעוד שנה לתחרות "מר ישראל". החודש גזר עליו המאמן בחדר הכושר "גו אקטיב" לצמצם את צריכת האלכוהול שלו. אנחנו בספק אם המדור הזה יפורסם בחודש הבא

אני בוחר מישהו על הבר, מתרכז בכוס הוויסקי שלו. הנה הוא מרים אותה, מקרב אל השפתיים ולוגם. אני יודע בדיוק מה מתחולל עכשיו בפה שלו. הטעם המריר של המשקה, החריפות של האלכוהול. עוד שנייה הוא יוריד את השלוק במורד הגרון, מתפנן על כמה רגעים של צלילות לפני שהדם יפיץ את בשורת הערפול לכל הגוף.

 

כוס הוויסקי כבר הונחה לה על הבר, והנה עולה לה כוס הבירה. גינס, ברור. קטנה, של מקצוענים. לגימה מהירה, רק כדי לשטוף את טעם הוויסקי מחלל הפה. לא מאיצים בגינס שתחליק כבר אל הלא נודע, אלא דווקא משהים, מתענגים על המרירות הכהה. ובעוד ההוא מתענג, דמעה חמה מתגלגלת לה במורד הלחי שלי, מחליקה לכיוון הסנטר ונושרת לתוך כוס הסודה שעליה מתופפות אצבעותי בעצבנות שאין לה שיעור.

 

כשהחלטתי לבנות מחדש את גופי, תיארתי לעצמי לא מעט תסריטים אפשריים. בכולם כיכבו משקולות ברזל קרירות וזיעה חמה, בחלקם הופיעו קוביות בבטן ובאחרים נחזה כישלון. אבל גם בחלומות האיומים ביותר לא דמיינתי כי המסע שאליו אני יוצא יגרום לי להיפרד מאחת האהבות הגדולות של חיי הבוגרים. האלכוהול.

 

שלוש עכשיו

מי שראה אותי לאחרונה לוגם פה ושם, תפס אותי כנראה עם אחת משלוש מנות האלכוהול שמתיר התפריט החדש שלי. מי שבנה אותו עבורי הוא ליאור שנהב, מאמן הכושר והאיש שאחראי לא רק לכל מה שאני מנסה לדחוק, למשוך ולהניף - אלא גם לעובדה שבשש וחצי בבוקר, למשל, אני אוכל פלפל שלם עם חצי חבילת גבינה 5%. ליאור התגלה דווקא כליברל גדול: לא מטרידה אותו העובדה שלעיתים אני מחליף את הפלפל בגמבה. אבל על יותר משלוש מנות אלכוהול בשבוע הוא לא מוכן לשמוע.

 

שלוש מנות אלכוהול היו עד היום הדרינק הראשון שלי, לרוב בכוס אחת: הכוס שאחריה הייתי באמת מתחיל לשתות. עכשיו אני שובר את הראש אם לצאת שלוש פעמים בשבוע ולהסתפק בדרינק יחיד בכל פעם, או לכנס את כל השלושה לאירוע אחד, ואז לשכנע את עצמי שהתבלבלתי בספירה ולגנוב גם את הרביעי.

 

בכל החזיתות האחרות אני דווקא מתקדם די יפה. חמש פעמים בשבוע אני פוקד את "גו אקטיב" במרכז וייצמן, ומקבל לא מעט תמיכה מהמדריכים ומהמתאמנים האחרים במקום. אחד מהם הוא אלי האנה, האיש והשלוש פעמים מר עולם. לפעמים, בעודי עמל על שיפור של כמה גרמים בשיאי האישיים וליאור שואג לי "מרפקים פנימה" — זה מין פטנט של מאמני כושר, שהופך כל תרגיל לקשה יותר - אני קולט בזווית העין את האנה מעמיס על המוט משקל שכל אדם נורמלי יכול להרים, בתנאי שיש לו רישיון על מלגזה.

 

ליאור, עוד אחד שנראה כאילו ניפחו אותו עם קומפרסור, נקרע בין הצורך לעודד אותי ובין החובה להזכיר לי שהחודש הראשון כמוהו כגיבושון, שנועד לבחון איך אני מגיב לעומסים השונים. "האימון האמיתי יתחיל רק בחודש הבא", הוא אומר לי ברגש, כאילו הבטיח לי חופשה עם דוגמנית־על בסיישל ולא עוד כמה שעות שבועיות של שכיבה מתחת לברזלים בניסיון לדחוק אותם מעלי ולהשתחרר בערבות עד תום ההליכים.

 

"יופי, כבר רואים תוצאות!", זורק לי מדי פעם מישהו שמזהה אותי מתוך ערימת העצמות המעונות שהיו פעם גבר נאה, הגם מאותגר מעט מבחינה אנטומית. השיפור ניכר כרגע בעיקר לעיניהם של חדי המבט, אבל בשבוע הבא אני מתחיל ליטול כל מיני תערובות שנועדו להעניק חומרי בנייה לשרירים, מה שאמור להאיץ את תהליך הבנייה שלי. נטילתם של אלה תהווה אולי פיצוי מסוים לחיסרון החמור באלכוהול: מערבבים אותם בתוך שייקרים כאלה, קצת כמו ברמן. אלוהים, אפילו על עצמי אני לא מצליח לעבוד.

 

פעם היו בי עוד אנשים

גם אם התגנבה לטור הזה מידה קלה של מרירות, חשוב לי לציין שגם אם אני מקבל את נשיקת הבוקר־טוב שלי מגמבה קרה מהפריג'ידר, גם אם בסביבות 11 בבוקר אני כבר בקושי מצליח ללחוץ על הכפתור הנכון במעלית מרוב עייפות החומר — נשארתי בסך הכל אדם חיובי, וכדאי לכם מאוד להיות חברים שלי. בעיקר בגלל שהחברים הישנים שלי, אלה שהיו רגילים לסגור איתי ברים ברחבי העיר לפחות פעמיים בשבוע, כבר מתחילים למחוק אותי מרשימת האנשים שחייבים להרים להם טלפון בדרך מהעבודה הביתה, כשרוצים לעצור לאיזה דרינק אחד. או שניים, או עד שתיגמר ההפי־האוור, שהיא השעה הכי שמחה של היום. כל יום, של כל אחד.

 

חוץ ממני.

 

מדד המשמנים

ינואר

משקל 134 קילו

44% שריר

32% שומן

 

פברואר

משקל 130 קילו

46% שריר

30% שומן