כך תגלו מה מציק לילדה שלכם

איך היה בגן? בסדר! משהו מציק לך? כלום! היא בוכה על כל שטות, מציקה לאחותה, אבל ממשיכה לטעון שהכול בסדר. איך אפשר לשאוב מהילדים מידע, כשאפילו הם לא זוכרים מה בדיוק גרם להם להרגיש כל כך רע? לפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר יש כמה רעיונות יצירתיים

בתי הקטנה חזרה מבילוי אצל חברתה, עם עצם בגרון. היה שם איזה עלבון והוא יושב עכשיו תקוע עמוק ושום לחיצת היימליך לא מצליחה להוציא אותו. אני מנסה לברר מה קרה באמצעות שאלות ישירות ("קרה משהו? את נראית לי מצוברחת"), אבל בתי נוהמת "כלום" זעפני ומסרבת להזמנה שלי לדבר על זה.

 

כל אחר הצהרים היא מסתובבת זעופה, מתעמרת באחותה הקטנה, פורצת בבכי כשהחביתה נוגעת בסלט, ושופכת גלונים של דמעות כשאנחנו לא מוצאים את מברשת השיער. כל הסימנים מצביעים על כך שעוברת עליה סערת נפש, אבל איך חודרים את החומה? ולמה כל כך קשה לה להסביר במילים מה מציק לה?

 

תחקיר פנימי

ילדים קטנים לא חושבים במילים. כשהם עוברים חוויה היא נרשמת אצלם בגוף ובתודעה, אבל היכולת "לתרגם" את החוויה הזו למילים נרכשת לאט, עם הגדילה וההתפתחות הרגשית והם זקוקים לעזרה רבה מאתנו כדי ללמוד איך לעשות את זה. היכולת של בן אדם להקשיב לרגשות של עצמו ולדעת איזה שם לתת להן – היא משהו שמצריך אימון.

 

גם אנחנו המבוגרים מכירים את התחושה הזו - משהו מציק לך, איזה ענן אפרפר מרחף מעליך מהבוקר, אבל אתה לא בדיוק יודע להסביר לעצמך מה אתה מרגיש ומה גרם לזה (אולי שיחת השכר הלא נעימה של הבוקר? אולי ההדים של ויכוח עם בעלך מאתמול בערב?).

 

נדרש תחקיר פנימי ומאמץ לפענח לעצמך מה אתה מרגיש ולתת לו שם. השם הזה לא פותר את הבעיה, אבל הוא מביא איתו לרוב הקלה, כיוון שהתמונה מתבהרת. הצלחנו לזהות מה מפריע. בשלב הבא נוכל להתחיל לחשוב מה עושים עם זה.

 

ילדים חווים רגש כמשהו אמורפי ומציף. כשהם רכים בשנים, אין להם את הכלים ואת האינטליגנציה הרגשית המספקת כדי לקרוא לרגש הגדול והעצום בשמו. זהו למעשה אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים – לעזור לילד שלנו לקרוא בשמות למה שהוא חווה מבחינה רגשית. זו ההתחלה והבסיס של מודעות עצמית, שתעזור לו במשך כל חייו להבין את עצמו, את רגשותיו ואת התנהגותו.

 

שיחות נפש עם ילדים

אז למה קשה לנהל "שיחת עומק" עם ילדים? ראשית, כפי שתיארתי, ילדים לא חושבים באופן מילולי כמונו. ושנית – ילדים הם בני אדם עסוקים מאד. אין להם זמן לשיחות נפש! כדי להצליח לדבר אתם, אנחנו צריכים לנסות המון שיטות, לנקוט לפעמים בתכסיסים ולהיות יצירתיים. הדבר החשוב הוא לא להתייאש ולא לוותר על הדיאלוג. הנה רשימה של "שוברי שתיקה" שונים, שאפשר לנסות. חלקם נוסו בהצלחה במטבח הפרטי שלנו.

 

• שאלות ממוקדות ו"כיפיות"
  הילד חוזר הביתה מהגן או מבית הספר ואתם רוצים לדעת מה עבר עליו היום. מתכון בטוח לכישלון הוא לשאול "איך היה בבית-הספר?". על שאלה כזו, בדוק שתקבלו תשובה בת מלה אחת ("בסדר" או "כיף" וכד'). אחת הדרכים היא לשאול שאלות מאוד ספציפיות וכדאי תמיד לתבל אותן בהומור: "איזה שיעור היה הכי ארוך?", "על מי המורה להתעמלות כעס היום?", "מי הביא את הסנדביץ הכי טעים?", "איפה שיחקתן בהפסקה?".
  
  אפשר לשאול על דברים חשובים, אבל גם על זוטות ושטויות. לעיתים דווקא הפרט הקטן שהילד מתאר באוזניך, מוביל אותו בהמשך לספר על חוויות משמעותית שעברו עליו.

 

• משחקים ודמיון
  שיחות נפלאות יכולות להיוולד תוך כדי משחק. ככל שהילדים קטנים יותר זו הדרך המועדפת עליהם. יש משחקי קופסא שמעוררים שיחה (כמו "היער המופלא", "יד על הלב"). אפשר ליצור גירסה משפחתית של "אמת או חובה" ואפשר כמובן להמציא משחקים. אצלנו בבית נולד משחק שיזמה ביתי בכיתה א'. בעזרת סימנים שהמציאה - תיארה לי את מערכות היחסים עם חבריה. תוך כדי צחוק והנאה, הצלחתי לשמוע על מפת היחסים החברתיים בכיתתה, על סכסוכים ופיוסים, עלבונות ושמחות.

 

• משחקי תפקידים
  עם פעוטות בגיל הגן אפשר לשחזר אירועים מחייהם באמצעות בובות. לשחק ביחד ב"גן" או ב"משפחה", ללהק את הארנבת, הדובון והפיל בתור ילדי הגן ואת הקופיפה בתור הגננת ולהמציא יחד סיטואציות מחיי היומיום. מהמילים שילדכם שם בפיה של הקופיפה / גננת תוכלו ללמוד הרבה על מה שעובר עליו שם, ולפתח "נושאים רגישים" תוך כדי משחק התפקידים. לפעמים הילד יכול לעכל טוב יותר את מה שהארנבת אומרת לו (לעומת מה שאתם כהורים מנסים לומר), כיוון שהיא מחוברת לעולמו ולדמיונו.

 

• העיתוי הנכון
  יש הרבה מאוד רגעים שממש לא מתאימים לשיחה. בשעות אחר הצהרים הפעלתניות למשל, הסיכוי לקירוב לבבות מילולי לא ממש גבוה. חשוב למצוא את הרגע הנכון והשלו. לפעמים זה דווקא בדקות האחרונות של היום, רגע לפני השינה, שפתאום את שואלת משהו על רגשותיו ונענית בהרחבה. אולי זה בגלל שהם מסתערים על ההזדמנות למשוך עוד קצת את רגע כיבוי האורות.
  
  
  

  אמא ובת ילדה עצובה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
  גם את שעת האמבטיה אפשר לנצל לשיחה שקטה יותר. אפשר להשתמש בסיפור שאתם מקריאים כטריגר להעלאת נושאים רגשיים שחשוב לכם להציף. ספר מקסים שמאפשר שיחה משפחתית כזו הוא סיפרה של אניטה דאם: "תשאלו אותי" (הוצאת ידיעות אחרונות). הספר בנוי מאוסף של שאלות מיוחדות, כמו: "מה את יודעת לעשות יותר טוב מההורים שלך?", "מה אתה אוהב לאסוף?", "את מי אתה לא אוהב לנשק?" אפשר לשאול את השאלה ולענות עליה בסבב של כל בני המשפחה.

 

• סיפורים על עצמכם
  אני חוזרת לדוגמא שבראשית הכתבה. איך לחלץ את ילדתי מהמצוקה הרגשית שהיא שרויה בה? איך לעזור לה לתמלל את מה שחוותה ולעבד אותו יחד איתי? לפעמים אני מוצאת שדווקא סיפור שאני מספרת על עצמי כשהייתי ילדה, עוזר לשחרר משהו אצל ילדי. אני מחפשת בתוכי ובזכרונותי חוויה רגשית דומה למה שילדי עובר כרגע ואני מספרת לו עליה בפירוט (ואם אין לכם חוויה כזו בשליפה. תמציאו אחת – זה מותר).
  
  אני מספרת לילדתי על עצמי בגיל שש, על אחר צהרים אחד שעשיתי בבית חברתי, על הכיף שעשינו כששיחקנו בגומי ועל איך שהכל התקלקל כשנכנסה הילדה השכנה. איך בן רגע עשו השתיים האלה קואליציה נגדי. אני נזכרת בצריבת העלבון ובתחושת הבדידות ומתארת אותן באוזני ילדתי.
  
  לאט לאט, גם היא מתקלפת ומספרת לי על העלבון הפרטי שלה. בבת אחת משתחרר גם פקק הדמעות (וגם אצלי מתחמקת אחת...). אל תפחדו לספר לילדיכם על עצמכם. אחרי הכל, אם תפגשו בתוככם את הילד שהייתם, תוכלו להבין גם אותם טוב יותר.

 

שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי", הוצאת מטר.

 

לכתבות הקודמות בסדרה:

• תשחררי את הילד. הוא רק הולך לגן
• סמכות הורית. מי האישה הזו שהפכתי להיות?
• אישור מרופא: מותר להורים לעשות טעויות
• הקסם שיעזור לתינוק שלכם להירגע
• חדש! בייבי פרויד - החודשים הראשונים על ספת הפסיכולוג
• למה אין לתינוק הזה הוראות הפעלה?