חלומות בלהות

מלבד ג'ניפר הדסון, שאמנם לא יודעת לשחק אבל קשה להסיר ממנה את העיניים, אין ממש סיבה לראות את "נערות החלומות", סרט נטול נשמה ותחכום, שלא פוסח על אף קלישאה של ז'אנר סרטי ה"שואו-ביז"

 

צפו בטריילר של הסרט

 

"נערות החלומות" הוא כמו פתיתי קונפטי שנופלים במשך 130 דקות על ראשו של הצופה. נוצץ, אוורירי, צבעוני מאוד, ונעלם לפני שמספיקים להרגיש בו. לכאורה אין בכך כל דבר רע, אבל האמינו לזאת: הצפייה בסרט שעוקב אחר התפתחות המוזיקה השחורה באמריקה במשך שני עשורים ואינו יותר מאשר מופע קאמפי ארוך, היא מייגעת למדי. הרבה גבות הורמו בהוליווד לפני כחודש נוכח היעדרותו של המיוזיקל, שעיבד אל הבד וביים ביל קונדון ("אלים ומפלצות" ותסריטאי "שיקגו"), ממצבת המועמדים לאוסקר השנה בקטגוריות הנחשבות. אבל כסרט שנשען בעיקר על כישוריהם של אנשי מחלקות העיצוב האמנותי והתלבושות, אין בכך משום פליאה.

 

מדובר בגרסה קולנועית של מחזמר מאת הנרי קריגר וטום איין שהועלה לראשונה בברודוויי לפני כ-25 שנה, על ידי הבמאי-כוראוגרף המנוח מייקל בנט (שהיה אחראי קודם לכן גם ל"שורת המקהלה"), ורץ מאז למעלה מ-1500 פעם. הוא מגולל את סיפורה של המוזיקה השחורה בארה"ב, משירי הנשמה של שנות ה-60 ועד ללהיטי הדיסקו של הסבנטיז, ומעמיד במרכזו שלישיית זמרות בנות דמותן של דיאנה רוס וה"סופרימז", ואת סוחר המכוניות הממולח מדטרויט שהפך לאמרגן שלהן. דמותו של זה האחרון אמורה לעורר את זכרו של ברי גורדי, מייסדה של חברת התקליטים השחורה המיתולוגית, מוטאון, שבסיסה היה בבירת הרכב הנ"ל של אמריקה.

 

עומס של מונטאז'ים. מתוך הסרט

 

הסרט מתמקד בדמותה של סולנית הלהקה, שנדחקת הצדה על ידי מנהלה (ג'יימי פוקס) לטובת מי-שאמורה-להיות דיאנה רוס (כאן בגילומה של ביונסה נואלס), משום שהצליל של זו האחרונה הולם יותר את טעם הקהל הלבן. “נערות החלומות" עוקב, במקביל, אחר דעיכתה של הזמרת המודחת, שעם השנים מוצאת עצמה לבדה עם בת מחוץ לנישואים, מובטלת ואלכוהוליסטית, וכן אחר נסיקתן של חברת התקליטים ולהקת הבנות – שכוכבתן אף מקבלת הצעה להופיע בתפקיד קליאופטרה בסרט קולנוע – אל פסגת מצעדי הלהיטים. אבל זה, כמובן, לא הכל, ומה שקורה בהמשך נענה לכל קלישאה אפשרית של ז'אנר סרטי ה"שואו-ביז", כולל דמותו הבלתי נמנעת של זמר ריתם-אנ'-בלוז מצליח-אך-מכור-לסמים שעושה פה אדי מרפי ב"קאמבק" שאינו עולה יפה.

 

אצבע משולשת לסיימון קאוול

הצלחתו של הסרט – בעיקר לאור כישלונם הביקורתי והמסחרי של "המפיקים" ו"רנט" אשתקד – מעידה שעדיין מוקדם להספיד את תחייתו של המחזמר ההוליוודי. אלא שלהבדיל מ"שיקגו" מ-2002, שזכייתו אז באוסקר בישרה את ראשיתה, ל"נערות החלומות" אין הרבה מה להציע. קשה מאוד להבחין פה בין שיר אחד למשנהו – למעשה, אף לא אחד מהם מלווה את הצופה בהמהום אל מחוץ לקולנוע – ההעמדות לא מרשימות, והסרט כורע תחת עומס של מונטאז'ים שתכליתם לתמצת, על רקע מוזיקה קצבית, את מסעות ההופעות של הבנות. אוסף הפאות המתנוססות, התלבושות הססגוניות, ונוכחותה הווקאלית והפיזית של ג'ניפר הדסון, סוג של זהבית פסי, בת דמותה בסרט של פלורנס בלארד שהודחה על ידי רוס, הופכים את "נערות" לסרט המיועד בעיקר לחובבי דיוות בהתהוות.

 

הדסון היא גם אחת הסיבות העיקריות לצפות בסרט. מי שסולקה מהעונה השלישית של "אמריקן איידול", על אף היותה חביבת הקהל, רושמת כאן את הופעת הבכורה הקולנועית שלה – ועושה את זה בגדול. היא אינה יודעת לשחק, אבל כל זמן שהיא על המסך קשה להסיר ממנה את העיניים. יש לה נוכחות של מנצחת בגמר "כוכב נולד" – זה אמנם לא מעט (לעיתים מתחשק למחוא לה כפיים בתום ביצוע), אבל קשה לקרוא לזה משחק. זכייתה הצפויה באוסקר, בלילה שבין ראשון לשני, תהיה אם כן בעיקר בבחינת אצבע משולשת כלפי השופט הארסי של "אמריקן איידול", סיימון קאוול, שסנט בשעתו באכזריות במתמודדת הצעירה, אך חזר בו בתכנית מיוחדת של "אופרה" שהוקדשה לסרט.

 

אם "נערות החלומות" אינו מעורר התפעלות, הרי זה גם משום שאין בו טיפת נשמה ותחכום. התחושה היא, שזהו סרטו של במאי לבן הצופה בהוויה השחורה מבלי שיש לו בעצם מה להגיד עליה (אף שהוא אינו מתעלם לחלוטין ממאבקי זכויות השחורים של התקופה). גם לא על המוזיקה שייצרו רוס וחברותיה שהחניפה לקהל הלבן והיתה הדבר הכי רחוק מעולמם של הגטאות השחורים באמריקה. התוצאה היא שיר (זניח) אחד הרודף שיר (זניח) אחר בסרט שהוא כמעט נטול ריגושים, ושאת המחשבה היחידה שעלתה אצלי בסופו ניתן לסכם במה שאומר הקיסר יוזף השני ב"אמדאוס": “יותר מדי תווים".