שנה וחודשיים חיכיתי כדי לומר לה שאני אוהב

חשבתי על מיכל שמחכה לי. שנה ושלושה חודשים עברו מאז שהגיעה לבסיס שלנו, שנה וחודשיים מאז החלטתי שאני אוהב אותה, שנה וחודש מאז שידעתי שתהיה אשתי

סבא אמר לי בארוחת ערב שבת: "תאכל לאט, שאול. תהנה מכל ביס". עשיתי לו כן עם הראש, אבל המשכתי ללעוס ב-100 קמ"ש. סבא חייך בהילוך איטי, ואחרי הארוחה שוב אמר לי, "שאול, החיים יפים יותר כשלוקחים אותם לאט". הנהנתי עם הראש, קשרתי את השרוכים, העפתי מבט בטלוויזיה על הבדרנים של שבת וחשבתי על מיכל שמחכה לי. שנה ושלושה חודשים עברו מאז שהגיעה לבסיס שלנו, שנה וחודשיים מאז החלטתי שאני אוהב אותה, שנה וחודש מאז שידעתי שתהיה אשתי, ורק יומיים עברו ממסיבת השחרור שלי שבסיומה היא ניגשה לומר לי בהצלחה ושאלתי אותה בקול רועד אם יש לה תוכניות לשישי בלילה.

 

נסעתי ב-100 קמ"ש כי לא רציתי לאחר, אז לא התייחסתי לתמרור עם היד כשפניתי לרחוב שלה. במקרה עמד שם שוטר. "איך אתה יכול לתת לי דו"ח? רק השתחררתי השבוע". הוא לא הבין את הקשר לשחרור שלי מהצבא, וסיפר שגם הוא חייל משוחרר, אבל לא נותנים על זה הנחות לעברייני תנועה. ניסיתי שיטה אחרת ושאלתי אותו אם הוא מאמין באהבה. להפתעתי הוא התוודה שכבר חודשיים שהוא מאוהב במישהי, אבל עדיין לא העז לגשת לדבר איתה.

 

הרגשתי שהוא יוכל להבין לליבי. סיפרתי לו את האמת, שאני בדרך ליציאה ראשונה עם בחורה לה חיכיתי חצי שירות. הוא שאל איך היא נראית, ואחרי שתיארתי את יופייה הוא שינה את הטון וביקש שאשים אותה על דיבורית. הסביר שהיה רוצה לשמוע ממנה שהסיפור שלי אמנם נכון ולא המצאתי אותו כדי להתחמק מהדו"ח. לא היה לי זמן להתווכח, התקשרנו אליה יחד, ומיכל אישרה שאמנם אני בדרך אליה. השוטר החמיא לה על קולה הנעים, אבל אחרי שניתקנו בישר לי שבכל זאת הוא יתן לי דו"ח. גם פדיחה ענקית וגם הלך לי רבע מענק שחרור.

 

כשמיכל ירדה התנצלתי שאני מאחר ובראש התרגשתי מהלילה לו חיכיתי ימים כה רבים, מיופייה המלכותי, משמלתה המסמנת שבילים אל אוצר קסום. מיכל סיפרה שהשוטר הזה כבר חודשיים אורב לנהגים אומללים מאחורי אותו תמרור עצור, אבל העיקר שנגיע לסרט בזמן. לא סיפרתי שהוא לא ויתר לי על הדו"ח, וגם לא התוודיתי באושר הרב ששאבתי מנוכחותה לידי. רק דהרתי בשבילה ב-100 קמ"ש ובמנהרה מתחת לכיכר אתרים, אפילו חתכתי וולוו עם שלט של "נהג חדש". ברמזור האדום הוולוו נצמדה אליי מהצד, וחמישה פרצופים עצבניים פתחו את החלונות וקיללו אותי. לא עניתי, אבל פתאם זה שישב ליד הנהג של הוולוו התרומם עם חצי גוף קדימה, התבונן אליי במבט רצחני וירק לי על החלון.

 

הנפתי את היד וזרקתי את העגבניה ישר בפניו

אלה היו חמש שניות שבהן הכעס שלי הרקיע שחקים, למרות שהחלון שלי היה סגור ורק הזכוכית נמרחה בקצף לבנבן. גלי הצחוק של חבריו מחקו לי זמנית תאים במוח והרגשתי את הזעם עולה ומכה לי בראש הגאווה. הבטתי במיכל, שעיניה מופתעות ויופייה רב מגבולות הבנתי. העברתי את מבטי אל המושב האחורי, עליו היתה שקית הירקות שאמא נתנה לי הביתה. שלפתי בימין כדור אדום וזורח מתוך השקית ובשמאל לחצתי על החלון החשמלי שנפתח לאט. שנייה לפני שהרמזור האדום התחלף לירוק הנפתי את היד החמושה וזרקתי את העגבניה ישר אל פניו של היורק.

 

חמש שניות של התעלות רוח, הפנים המופתעות של הנער ספוגות רסק עגבניות, מיכל מתפקעת מצחוק, הגאווה חוזרת לנשום לרווחה, והרגל שלי על דוושת הגז לוחצת חזק. אלא שמיד אני מבחין בוולוו רודפת אחריי. הטיילת עמוסה לעייפה במכוניות של חיילים שבורחים משבוע לחוץ, סטודנטים שבורחים מלימודים, ואני, חייל משוחרר שבורח מחבורת תיכוניסטים אחוזי אמוק. פעם אחת, קצת אחרי הדולפינריום, הפגוש שלהם נגע לי באוטו, ומיכל ואני הזדעזענו מהמכה, כי כשוולוו פוגש פיאט מאחורה, זה לא נעים לפיאט.

 

ביפו הכביש קצת מתרוקן, ואני לוחץ על הדוושה ומתפלל שיופיע שוטר שיעצור אותי או אותם, אבל השוטרים מחכים מאחורי תמרורי עצור, כבישים פתוחים לא נמצאים אצלם בעדיפות. אני עובר את בלומפילד כשהרודפים עדיין אחריי, צופרים וצועקים, ומיכל היפה שותקת.

 

שנה וחודשיים חיכיתי ללילה הזה, וכעת שפתיי קפוצות בפחד. אני עולה על איילון צפון, מתפלל לניידת שתעצור אותי על מהירות, יוצא בדרך השלום ופונה חזרה לכיוון גבעתיים, מקווה להגיע לתחנת המשטרה, או לפחות לביתה של מיכל כדי להסתתר. אלא שהפנייה מתבררת כטעות, כי הרחוב פקוק ואני תקוע מאחורי טור של מכוניות עומדות. הוולוו ממתינה חמש מכוניות אחריי, ובמראה אני מבחין בהם יוצאים מהאוטו. ראשון הבחור שליד הנהג, אני מזהה אותו כי פניו עדיין אדומות משאריות הזעם והעגבניה, ואחריו עוד שלושה מהמושב האחורי. הם בני 17 או 18, אבל אני יודע שאין לי סיכוי. כולי אימה אני מביט במיכל והיא לוחשת לי: "צא..."

 

יצאתי, מזיע ורועד, והתחלתי לרוץ קדימה. עוד הספקתי לשמוע ניפוץ פנסים, ולמרות שלא העזתי להביט לאחור יכולתי לדמיין אחד מהם, בטח זה שקיבל את העגבניה, בועט תוך כדי ריצה בפנסים של האוטו של אבא שלי. הייתי רק כמה רחובות מביתה של מיכל, אבל לא האמנתי שאספיק להגיע לפני שישיגו אותי. פניתי ימינה לפני החומה של בית הקברות של גבעתיים והצצתי בפעם הראשונה מעבר לכתפי. הם היו אחריי, כל החמישה, והספקתי לראות שלכמה מהם היו דברים כבדים ביד. בכיתי לשנייה, מין התייפחות של פחד וחוסר אונים, וקפצתי על גדר בית הקברות. משכתי את הגוף מעלה בכל הכוח, מועך את החולצה החדשה שקניתי בקניון ברמת גן ביום רביעי אחרי שמיכל אמרה שהיא תצא איתי בערב שבת. כשעצרתי מתחת לקיר שמעתי אותם מטפסים מהצד השני והתחלתי לרוץ.

 

עד שראיתי קבר פתוח. חשבתי שנייה וקפצתי פנימה

לא היה איש, לפחות לא חי, והתחלתי לחוש בפאניקה מחלחלת לי אל תוך העור. רצתי בין הקברים, בוכה וממלמל את המילה השגורה ביותר בפיהם של תינוקות או גברים במצבי מצוקה. עד שראיתי קבר פתוח. חשבתי שנייה וקפצתי פנימה. שכבתי על הגב ועצמתי עיניים. הקולות שלהם התקרבו, ואני כמו בת יענה, מקווה שאם אני לא רואה אותם גם הם לא רואים אותי. זו הרי היתה רק עגבניה.

 

"ארי, בוא, מצאתי אותו". הם עמדו מעליי, שמעתי אותם, אבל עדיין לא העזתי לפקוח את עיניי. "אולי קרה לו משהו? הוא נראה כמו מת". היתה שתיקה, ואז שמעתי אחד, כנראה ארי, הכועס מכולם, אומר והמילים נפלטות ממנו כמו ממכונה שיורה כדורי טניס: "אם הוא מת אז בואו נקבור אותו". עוד לא הספקתי להבין למה הוא מתכוון, וכבר הרגשתי חול נוחת לי על הפנים. פתחתי את העיניים, אבל הן התמלאו חול. "ארי, אתה מטורף, מה אתה עושה?" היה שם ויכוח קצר עם אחד עדין יותר שעמד ליד ארי, אבל ארי כנראה היה המנהיג, כי הוויכוח נדם מהר והחול זרם לי על הפנים, הבגדים והנעליים. ניסיתי לצעוק, אבל לא יכולתי, כי פי התמלא חול. נשמתי בקושי, נלחצתי, כבר לא יכולתי לצעוק לאמא, רק מלמלתי בלב מילים של תחינה לאלוהים. ביקשתי שיציל אותי והבטחתי לא למהר יותר ולא לאכול ביום כיפור. המחשבה על האוכל הזכירה לי את העגבייה שאמא קנתה לי בשוק, זו שהתחילה את המריבה. ואז היה חושך.

 

איבדתי את ההכרה לכמה שניות. כך הסביר לי לאחר מכן השוטר שהזעיקה מיכל. היא יצאה מהאוטו אחריי ורצה ישר לתמרור העצור שליד הבית שלה. לשמחתה, השוטר שנתן לי דו"ח חצי שעה לפני כן עדיין המתין מאחורי התמרור. חמשת התיכוניסטים ברחו כשראו אותו מתקרב עם מיכל, למרות שהשוטר טען שהם כבר הפסיקו לשפוך עליי חול ועמדו לשלוף אותי מהקבר. לא האמנתי לתיאוריה שלו, ולמזלי מיכל זכרה את מספר הרכב שלהם. השוטר לקח עדויות נפרדות ממני וממיכל והציע לי לבוא למחרת לתחנה כדי להגיש תלונה. הוא היה כל כך נחמד אלינו, עזר למיכל לנקות ממני את החול ולא הפסיק לחייך, עד שלא התאפקתי ושאלתי אם הוא יוכל לבטל לי את הדו"ח שנתן לי בתחילת הערב. הוא הסביר שזה כבר מחוץ לשליטתו, אבל הציע לוותר לי על דו"ח נוסף בעניין הפנסים השבורים באוטו של אבא שלי.

 

כשהגענו בחזרה לביתה של מיכל היא הושיטה את ידה הענוגה וניקתה מעל פניי גרגרים עקשנים. אמרה לילה טוב ותודה ופתחה את הדלת של האוטו.

 

"מצטער שלא יצא לנו לראות את הסרט," אמרתי, "אם את רוצה, נוכל ללכת לראות אותו מחר".

 

"אני לא חושבת".

 

"את לא חושבת שמחר, או לא חושבת שאת רוצה לראות סרט?"

 

"לא חושבת שאני ואתה..."

 

"זהו?" בלעתי את הרוק. בקושי הספקנו להכיר שעה אחרי שנה וחודשיים שאני מחכה.

 

"כן, אני מצטערת, שאול. אתה חמוד, אבל האמת היא שבזמן שהשוטר לקח ממני עדות, הוא התוודה בפניי שכבר חודשיים הוא מחכה לדבר איתי. מסתבר שהוא ראה אותי פעם ברחוב ומאז כל שישי מתנדב לקחת את משמרת הלילה מאחורי תמרור העצור ליד הבית שלי".

 

רציתי לומר לה שאני ממתין שנה יותר ממנו, אבל התביישתי.