כחצי שנה החזיקה הסופרת האנגלייה דיאן סֶטֶרפילד, בשיא ישראלי: 33,000 דולר שולמו לה עבור זכויות התרגום לעברית של ספרה "הסיפור השלושה עשר" (ועל הספר הבא, לכשייכתב). את הסכום שהיה אז חסר-תקדים שילמה הוצאת "כתר" לאחר מאבק צמוד עם "כנרת זמורה ביתן", במה שהפך גם למאבק בין רשתות השיווק סטימצקי (המחוברת ל"כתר") ו"צומת ספרים". באוקטובר 2006 נשבר גם השיא הזה כשההוצאה שהפסידה בסיבוב הקודם הוציאה מעל 50,000 דולר תמורת זכויות התרגום לספר ביכורים בן 900 עמודים של ג'ונתן ליטל (שעניינו השואה דרך עיניו של פושע נאצי). הסכומים האלה, אגב, בקושי מדגדגים את המקדמות ששולמו לסטרפילד באנגליה ובארה"ב: 800,000 ליש"ט ומיליון דולר, בהתאמה, הועברו לחשבונה עוד לפני שסיימה לכתוב את הספר המדובר (שהוא הראשון שלה), כפי שדיווחה עיתונאית "הארץ", שירי לב ארי.
והנה עברה כמעט שנה, ו"הסיפור השלושה עשר" של סטרפילד מופיע בעברית, בתרגומה האיכותי של עפרה אביגד, ועכשיו מותר לשאול: האם העיסקה הספרותית הזאת השתלמה? ממש לא בטוח. מדובר אמנם בספר אינטיליגנטי ומסקרן בחלקו הראשון, אלא שהוא מאבד מחוזקו ככל שהוא מתארך, והמתח הסיפורי של הפתיחה המהודקת הופך בהמשך לסיפור שפשוט נמתח יותר מדי.
מרגרט לי היא צעירה החיה בבית המסחר לספרים ישנים של אביה. היא קראה המון ומתעניינת במיוחד בביוגרפיות של אנשי שוליים מתים, מתוך איזו אחווה אנושית ומתוך התמכרות לסיפור הכתוב באשר הוא. היא עצמה כתבה בכישרון כמה ביוגרפיות ויום אחד היא מקבלת מכתב מסופרת נודעת, יפה ומסתורית בשם וידה וינטר. הצלחתה המסחררת של וינטר זו הושגה הן בזכות הבדיות הספרותיות שכתבה והן בזכות הבדיות שסיפרה על עצמה לעיתונאים, אבל עכשיו, במכתבה, היא מזמינה את מרגרט לבוא ולכתוב מפיה את סיפור חייה האמיתי - הוא הסיפור ה-13. ולמרות שאותה וינטר, נפש סוערת גם על סף מותה, מזלזלת ב"אמת ספרותית", הרי הסיפור האמיתי של חייה (שהוא למעשה הסיפור הבדוי של המחברת, דיאן סטרפילד), מתגלה כרב עלילות וסודות לא פחות מאחיו הכוזבים.
אותו סיפור חיים, שהוא עיקר הספר, סוקר שניים-שלושה דורות בחיי משפחה אצילה ועשירה באנגליה הכפרית של ראשית המאה הקודמת, ובעיקר את ילדותן המוזנחת, השגעונית ורדופת האסונות של זוג תאומות, שהסופרת וינטר היתה הצלע הפראית שביניהן. וכיוון שגם מרגרט, הביוגרפית הצעירה, נושאת איתה את סוד אחותה התאומה שמתה בתינוקותה, דבר שהוסתר ממנה ורודף אותה, נוצר קשר פנימי סמוי ונרגש בינה לבין מושא הכתיבה שלה, שהוא החוט המקשר בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי.
הולך ומתפוגג
עשרות העמודים הראשונים בסיפור, שבהם אנו מתוודעים לדמויות המרכזיות ולחידתן, הם החלק הדרמטי, היפה, המרוכז בספר. כאן נמצא הערות מדויקות, כגון זו של מרגרט על הסופרת רבת-המסכות וינטר: "היא התרגלה כל כך להסתיר את האמת עד שזו התנוונה בתוכה". ונמצא דימויים חיוניים, למשל בתיאור האם זהירת-הנפש של מרגרט: "היא הניחה ספלים על תחתיות, מזגה תה והמשיכה לפטפט, קולה מרחף בחופשיות בחלקת חייה המאובטחת בקפידה כאילו היתה גן קטן ומגודר היטב". ונמצא אירוניה מדויקת, למשל כשווינטר מספרת איך אמה היפה והפרועה כבשה בצעירותה את לב הגברים בפיקניק מזדמן, בכך שזינקה למי האגם, ואחריה הגברים, ואחריהם שאר הנערות: "הנערות מהירות המחשבה... לבשו הבעת פנים נלהבת, נכנסו למים בשכשוך וצווחו בתקווה להישמע חסרות מעצורים בעודן נזהרות שלא להרטיב את שערן יתר על המידה".אבל משהו הולך ומתפוגג כאמור במעבר מסיפור המסגרת הפותח אל הסיפור העיקרי, וככל שהעלילה נפרשת נוצרת איזו נפילת מתח, איזו התפזרות, והפגמים הולכים ונחשפים. לעיתים העלילה נופלת לבורות ממש - למשל בפרק המופרך על סוכנת-הבית החדשה והנבונה שבעצה אחת עם רופא הכפר עורכת ניסוי פסיכולוגי בשתי הילדות התאומות ומפרידה ביניהן לזמן ממושך, תוך התעלמות מסבלן המיידי והקיצוני. גם האווירה הגוֹתית השורה על הספר, המוצגת בשער האחורי כסוג של מעלה סיפורית, עשויה למעשה ממרכיבים בנאליים כמו טירה נטושה ופחדים ילדותיים מרוחות רפאים, בתוספת עינויים סאדו-מאזוכיסטיים טריוויאליים בנוסח ילד החותך בתיל עד זוב דם את אחותו (היא הסופרת לעתיד) והדוקר את עצמו במחטים. וכל זה קצת דיכאוני מדי וסיוטי מדי. אכן, אין כמעט שמחה בספר הזה, ואין בו גם מיניות - חוץ מקטע לסבי מקרי, קצרצר ונחמד על מישהי המגרה מישהי בנוצה. אפילו מרגרט הצעירה נשואה בעצם לספריהַ ולכתיבתה ומעידה על עצמה שהיא "לא רגילה לגעת באנשים". אולי מכאן הדיכאון המהותי.
במובן מסוים "הסיפור השלושה עשר" כולו הוא סוג של מחווה לביבליופילים באשר הם: לאספני הספרים, למסניפי ריח הנייר הישן, לקוראי העותק הנדיר כשידיהם עטויות בכפפות (כמו מרגרט), למחדדים 12 עפרונות בבואם לכתוב (כמו מרגרט) וכיוצא באלה טקסים ומאניירות מן הסוג הליטארלי, שעובדים כנראה טוב במיוחד על האמריקאים. אחרי הכל, הספר הגיע למקום ראשון ברשימת רבי-המכר של ה"ניו-יורק טיימס".
"הסיפור השלושה עשר" מאת דיאן סטרפילד, הוצאת כתר ועברית, 414 עמ'