"ראית איך הוא הסתכל עלייך? איזה ניצוץ התעורר לו בעיניים, ואיזה חיוך!"
כן, שמתי לב לחיוך הזה, ברגע שראה אותי התפשט חיוך מקסים, מלא שיניים, על הפנים היפות שלו. אבל אני רגילה לא להתרגש מכאלה דברים, חיוכים הולכים וחיוכים באים, ורווקותי לעולם עומדת.
אז החלפנו כמה מילים, ואחר כך עוד כמה, ודיברנו וצחקנו ונהנינו. ידעתי שהוא יחזור.
והוא חזר, בכל פעם יותר מחויך מהפעם שלפניה, בכל פעם שופע יותר ביטחון עצמי, בכל פעם זורק עוד מחמאות.
אני לא אוהבת את השילוב הזה, ביטחון עצמי גבוה ונתינת מחמאות, יש בזה משהו שגורם לי לא לתת אמון בקומפלימנטים שאני מקבלת.
"את המלאכית הקטנה שלי", הוא אומר לי, "את כל כך מקסימה, החיוך שלך גורם לי להתבלבל".
ואני חשבתי שרק אני מבולבלת מכל הסיפור.
אני ילדה טובה, לימדו אותי לחכות שהגבר ייזום
למה? כי אני חשבתי שכיף לנו ביחד, וזה אך טבעי שהפגישות המשרדיות האלה יקבלו אופי קצת שונה ויחרגו גם מגבולות הזמן והמקום הקבועים. אבל אני ילדה טובה, לימדו אותי לחכות שהגבר ייזום, אז אני מחכה.
ככל שעובר הזמן ושום דבר לא נראה שהולך להתקדם, נדלקת הנורה האדומה במרפסת מוחי הימני. למה הוא לא יוזם? מה מפריע לו? מה יגרום לו ליזום?
ובעודי יושבת ומהרהרת מכה בי ההכרה: מובן שהוא יוזם, הוא כל פעם מנסה ליזום מחדש איך לגרום לי ליזום ראשונה. ולא סתם לגרום לי ליזום, אלא לעשות זאת תוך שלילה מוחלטת של כל רגשותיו כלפיי.
"מלאכית מקסימה", הא אומר ונותן לי מתנה, בהפתעה גמורה. "אבל שתדעי שזה סתם כי מגיע לך, לא בקטע רומנטי בכלל". ואז הוא שואל:
"אז למה את חושבת שנפגשנו?" ומושך אותי בלשון, "למה הגורל הכיר בינינו?"
ומה נותר לי לענות, כולי מובכת.
"זה מביך אותך?"
(תודה באמת שאתה קורא את מחשבותיי) "כן, בוודאי", אני עונה.
"למה זה מביך אותך?" אופס. נראה שבכל זאת לא הבנת שהיה רצוי לוותר על השאלה חסרת הטאקט הזאת.
"אולי תבין בעתיד", אמרתי בניסיון לסתום את הסכר בפני מבול השאלות שעוד עומדות לו על קצה הלשון.
ובפעם אחרת הוא אומר: "סיפרתי עלייך לכל החברים שלי, רק מחמאות ודברים טובים, הם מתים להכיר אותך, אבל אני אומר להם שלא, כי את רק שלי".
מאיפה הביטחון הזה? אי פעם אמרתי או רמזתי שאני שלך? אבל הוא בשלו, אוהב לזרוק מילים לאוויר, שכל אחד יתפוס מה שבא לו וירכיב אותן בצירוף שבא לו, כי את כוונתן רק הוא יודע.
ואולי הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר? מתגנבת מחשבה זרה למוחי. אז למה הוא לא אומר לי שהוא שלי, אלא מיד מסיק רק לגביי? אני דוחקת בברוטליות את רגלי המחשבה הזרה לפינה.
שלשום הוא ראה אותי ואמר: "איזה יפהפיה את היום, וגם לבושה מאוד יפה". ובאותה נשימה הוסיף: "ושלא תחשבי שאני מנסה להתחיל איתך".
"תגידי, התלבשת כל כך יפה לכבודי?"
לא שכחתי לרגע, אני רק מנסה להבין את דרך הפעולה הבלתי מובנת בעליל שלך, שתפסה מפנה מפתיע בעלילה כשהחלטת לשאול גם שאלה. יותר נכון ה-שאלה, שמיד כשנשאלה זכתה במקום הראשון בתחרות השאלה הכי חסרת טאקט בה נתקלתי מעודי, וזה היה לשונה: "תגידי, התלבשת כל כך יפה לכבודי?"
זה רק גברים שחושבים שכל העולם סובב סביבם, או שיש גם נשים כאלה? אין לי מה לעשות בחיים חוץ מלספור את הדקות עד לפגישה הסמי-אקראית שלנו ולהתלבש לכבוד זה?
אז מה מטרת השאלה חוץ מלהביך אותי שוב, או לגרום לי לומר "כן" רק כדי להוסיף עוד קילומטראז' לביטחון העצמי שלו?
"ומה משנה תשובתי?" אני מחזירה את הכדור למגרש שלו.
אם אגיד שלא אז נגמר הסיפור ועוברים הלאה. ואם אגיד שכן, אז מה? האם יתרחש הנס ותגיד משהו גם על עצמך?
"אז מה זה משנה מה אני אגיד?" אני מנסחת מחדש את השאלה, "אם אגיד שלא, מילא. ואם אגיד שכן, מה תענה אז?"
"אז אגיד, תודה", הוא עונה.
הבלתי צפוי מכה בשנית. תודה? זה מה שיהיה לך להגיד? גם אילו רציתי להשקות את זרעי האגו המטופח שלך ולשקר ולהגיד שכן, עכשיו הרסת כל סיכוי אפשרי שזה יקרה.
חמוד שלי, רק שתדע שני כללי יסוד שלימדו אותי מכריי הלא פולניים:
הראשון - מי שלא יודע איך לחזר אחרי בחורה, סופו שיחזר על הפתחים.
השני - מי שסתם משחק משחקים לא אמיתיים, סופו שיום אחד ישחקו גם בו, עד שילמד, יבין ויפנים בדרך הקשה שרגשות הם לא משחק.
האימייל של רונה