קיוויתי שג'וד לאו לא ראה את התחת שלי

"נשואה שובבה" ו"רואה ואינו נראה" מתחילים להתכתש ביניהם במכתבים האחרונים וזה כמעט מגיע לפיצוץ, עד שהשובבה עושה פתאום קולות של משוררת ענוגה, והרואה בתגובה עושה קולות של מכה על חטא. פרק 5 בסדרה, חלומי במיוחד

שובבה יקרה,

 

מצטער, בחיי. לא היתה לי שום זכות שבעולם ללגלג על דרך חייך. לא התנסיתי בזה, ואין לי שמץ של מושג על מה באמת מדובר כשמדובר במוסד הנישואים. אני לא יודע דבר וחצי דבר על הניואנסים שמרכיבים את מערכת היחסים הזו - מין חבל עבה, מרוט אולי אבל גם חזק, המורכב ממאות חוטי עצבים הדבוקים זה לזה בטוב וברע. ואם אין לי שום מושג, אולי עדיף היה שאסתום את פי. זה היה שחצני מצידי, שטחי ושיפוטי. אני ממש מבקש סליחה.

 

אבל בנושא הכללותיך הגורפות על עם הגברים, עד כמה אנחנו כולנו זבלים ואתן הקדושות, אני לא לוקח את דבריי בחזרה. א', כי אני חושב שאני צודק. ו-ב', כי הייתי נכנס אצלך ללא כל ספק לקטגוריית הסמרטוט, בנוסף לכל חסרונותיי כגבר, ואני ממש לא מעוניין בתפקיד.

 

אני שמח שאת כותבת עכשיו שירה בשצף, וגאה על כך שיש לקיומי המוזר בחייך חלק בזה. תתפלאי, גם לי היתה בחיים תקופה קצרה בה כתבתי שירה. אפילו פרסמתי קצת בעיתון - קראתי לעצמי "אלונה רביד". אבל כבר שנים שאני לא חוטא. למה בעצם חשבת אומרים "חוטא בכתיבה"? אני יכול לבין את חטא הגניבה, הניאוף כמובן, אפילו הרצח, לא עלינו, אבל כתיבה?! מצד שני, אני הראשון להודות שגם מילים עלולות להרוג.

 

מקווה שאנחנו שוב חברים, חלומות פז.

 

-שלך, רואה

 

 

היי רואה,

 

אתמול בלילה, אחרי שהתכתבנו, לא הרגשתי הכי טוב, אז לקחתי כדור וצללתי לתוך שינה טרופה ומלאה חלומות משונים. באחד מהם ישבתי עם חברה בקפה מלא המולת שיחות, צחוקים ומלמולי אוהבים, לקול צוויחת מכונת האספרסו, בחלל הבשום מניחוח מהביל של קפה חזק ועוגות שמרים. חברה שלי הציעה שנלך לבחור, לי לא הכי התחשק לקום, לא רציתי שבדרך כולם יראו את הישבן שתפח בעקבות ההריון עם הקטנה (בינתיים אנחנו חיים יחד בשביתת נשק: הישבן מניח לי, ואני מניחה לישבן). אבל בסוף קמתי לעבר דוכן המאפים והסנדוויצ'ים.

 

בדרך חזרה לשולחן, עמוסות במגשי ענק, חברה שלי לחשה לי פתאום: "תסתכלי שמאלה... זה לא ג'וד לאו?" ובחיי שזה היה הוא, וגם נראה אחלה, יותר יפה מאשר בסרטים. ראיתי שהוא מסתכל לכיוון שלנו, והתפללתי שהוא לא צד את הישבן הקולוסאלי שלי. כשהתיישבנו חזרה, התחרינו מי תביט עליו, כי לא נעים להפציץ אותו במבטים. לפתע שמתי לב שהוא מחזיר לי מבט, ואפילו די משמעותי.

 

פתאום החלה המולה. מישהו שם לב שג'וד לאו יושב בקפה, וכל מיני בנות במיני זערורי וחולצות בטן התחילו לטייל משמאל לימין כדי לנסות לצוד את מבטו. לפתע נכנסה חבורה קטנה וצוהלת שניגשה אליו. אחת מהן היתה כנראה היחצנית שלו. קמתי לשירותים, וכשעברתי לידם אמרה היחצנית: "ג'וד דארלינג, תכיר, זאת המשוררת הכי חשובה שלנו". ג'וד הושיט יד והביט בי במבט תכול הורס.

 

בחוץ, מתחת לעצי השדרה שהשתקפו בתכול עיניו, ג'וד שאל לאן אני רוצה ללכת. עניתי שאינני יודעת, אז הוא הצריד שוב בחן בל יתואר, ועם המבטא הבריטי המתוק שלו אמר: "רצון האשה הוא רצון האלוהים". עניתי שוב בטומטומית שאני לא יודעת, אז הוא חייך ואמר: "טוב, אז לים", ואני הינהנתי כמו אילמת.

 

בדרך עברנו בסמטאות אפלוליות. פתאום הרגשתי את ידיו מנחות אותי לעבר אחד הכוכים בסימטה, עד שהצמיד אותי לקיר וחיכך את גופו בי. התמכרתי לתחושות ולמגעים, לסוודר שלו שגירד את עורי, לזיפי הזקן שעשו את אותו הדבר לפני ולחזי, ליד שחדרה לתחתוניי, לאצבעות שליחכו את ערוותי. ולא היה אכפת לי בכלל שהוא מסובב אותי וחודר אלי מאחורה, מסוכך על גופי בגופו ברכות ובאהבה שמעולם לא חשתי כמוה.

 

התעוררתי בבת אחת, לקול נחירותיו השקטות של בעלי, שלפוחית השתן לוחצת לי מוות, כשלפתע הבנתי שג'וד הוא בעצם אתה.

 

-שלך, שובבה

 

 

שובבה,

 

בפעם הראשונה מאז שאנחנו מחליפים מילים/מהלומות, אני ספיצ'לס. במקום להתנפל כהרגלי על המקלדת ולענות לך בשצף-קצף, ישבתי פעור פה וטלפיים ולא ידעתי מה לענות.

 

בנימוס קורקטי? "תודה רבה שובבה, זה מאוד מחמיא", לא נראה לי מתאים במיוחד.

בחשקנות משולחת רסן? "הו ליידי גודייבה השובבה, האם את רוכבת עלי בחלומותייך מדי לילה?" גם כן לא מדויק.

 

את צריכה לראות אותי עכשיו: יושב מול המחשב, נבוך כמו ילד בן 13 שהתעורר מחלום ארוטי. ובחלום הוא בבית חולים – עושים לו צילום רנטגן לנשמה, ולטכנאית הרנטגן אין שום דבר מתחת לחלוק הירקרק-אפור נגד קרינה ששוקל טון וחצי. הטכנאית מורה לילד לשכב על הדרגש מתחת למכונה, מורידה את החלוק ונשכבת עליו. ושלא תחשבי שהוא אדיש אליה או משהו כזה, נהפוך הוא. אבל הוא כל כך מופתע, שההפתעה גוברת על החשק, הופכת לבהלה, והוא בורח כל עוד נפשו בו.

 

שובבה יקרה, אני חושש שאם היית יודעת איך אני נראה, לא היית חולמת עליי בחיים. בואי נאמר שכל קשר ביני לבין ג'וד שלך מקרי לחלוטין. טוב, אולי בעיניים יש משהו דומה. גם לי יש עיניים כחולות (גם אם עצי השדרה לא משתקפים בהן).

 

* * * *

 

טוב, שתיתי קפה בינתיים, ואני מרגיש פחות מבוהל. כמו דביל מצוי התייחסתי לאירועים החיצוניים שבחלומך, לכך שהסגרת בפניי חלום ארוטי בו אני תואם ג'וד לאו (בפעם הבאה, אם אפשר, תשתדלי שזה יהיה קולין פארל), ונבהלתי מהישירות ומהאומץ. אז עכשיו אני מרשה לעצמי ללכת קצת יותר פנימה ולנסות להבין מה אומר החלום.

 

אז ככה: העוגות, לפי משנתו של "הרואה ואינו נראה", מייצגות את חייך, כפי שאת רואה אותם: מתוקים, נימוחים, אבל משמינים ומנוונים. במילים אחרות: נכנסים לך לתחת, ואולי, אסתכן ואומר: מעניינים לך את התחת? אבל את לא יכולה בלעדיהם, ולכן את עומדת כמו כולם בתור וחוזרת עם מגש עמוס, שלא יחסר חלילה שום פרט בתמונה האידילית של חיי המשפחה.

 

החברה הביצ'ית שלך מייצגת את הביקורת העצמית שלך. היא לא מפרגנת לך ולא מרפה ממך עד ש – שימי לב! – את זוכה בצומי מג'וד (ואז, אין לה יותר מקום בחלום).

 

התחת מייצג את הכישלון. את חיה איתו, יודעת שהוא שם, אבל לשמחתך הוא מאחורה ואת לא צריכה להתמודד איתו בכל רגע נתון.

 

היחצ"נית היא המדיום, כמו המחשב, היא מקרבת בינך לבין ג'וד, אבל גם מפרידה.

 

ג'וד - אני, מייצג את הלב היצרי שלך, הטוב, הרומנטי, הרך, המשווע לריגוש, לסקס, שהתעורר כתוצאה מכך שמישהו מביט בך, רואה אותך. ובשל העובדה שאת מפרגנת לעצמך את קיומי בחייך - ההתכתבות איתי, עם מישהו שלא היה מתכתב איתך לאורך זמן אלמלא עניינת אותו. נתת לעצמך בחלום את הדבר האמיתי - הזרע, אם תרצי, הכי טהור שבך.

 

זה בכל אופן הפירוש שלי. אני, לצערי, בכלל לא זוכר חלומות.

 

ואני חושב שהגיע הזמן שתשלחי לי שיר.

 

-שלך, הרואה ואינו נראה

 

המשך ביום ראשון