אירוויזיון מהבוידעם

ברוממה שלפו לטובת הקדם אירוויזיון גרפיקה ארכיונית, ממלכתיות מאולצת, מנחות אנמיות ואפילו את אבשלום קור. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. אריאנה מלמד שמחה שההפקה בשקל לא הפריעה לצופים לבחור שיר נפלא

הפקה – קאפוט, שיר – קאבום. כלומר, פצצות. את חרפת ההפקה נשכח חיש קל, לא לפני שנפרט מעט: מנחות (נטלי עטיה ונועה ברק) שאפילו לא הצליחו לעשות ליפסינק משכנע לשיר שביצעו – ועוד צריך לברר למה נתנו להן לשיר, ומי הפקיד בידיהן את הטקסטים המימיים והאנמיים שלא השכילו לדקלם כמו שצריך. נגמר התקציב לסטייליסטים, והכימיה בין שתי השמלות השחורות של המנחות היתה רעועה אפילו מזו שהפגינו בדו-שיח (דבילי). התפאורה והתאורה לא יכלו להתחרות במתנ"ס קהילתי נושן ביום רע. הפקה בשקל.

 

קובי אוז במשדר הקדם. בחזרה לשנות השבעים

 

במעברים מן האולם ל"מוקדי השידור", קיבלנו גרפיקה ארכיונית מראשית שנות השבעים, ממלכתיות מאולצת, נטולת הומור וטונות של התפעמות-עצמית מעצם קיומו של אס אם אס. הפטפוט החינני (בעברית) של נספחת התרבות הפינית חשף פרובינציאליות עגומה של אנשים שביקשו להעניק למעמד הזה חן ציבורי מסוים, אבל לא ידעו איך. ואם צריך היה להפגין עוד עדויות לקלונו של ערוץ 1, הן הגיעו בגיוסו של אבשלום קור להרבות שמחה ובקטעי מעבר של "אלומיניום" שחשפו רצפה מנויילנת ומאובקת. הכל יצא מהבוידעם, וככה זה נראה כשמישהו ברוממה שכח שהקדם אירוויזיון – גם אם טיפקס התחרו בו רק בעצמם – הוא ספינת הדגל הבידורית שלהם. "ניהול בעצלתיים, אנייה מלאה במים וכולם שותים לחיים וטובעים זה לצד זה" , כתב ושר קובי אוז ב"כפתור אדום". אכן.

 

אז טוב שצופיו של המשדר הפגינו קצת יותר כשרון מהוגיו ומבצעיו, עורכיו ומפיקיו, ובחרו שיר נפלא, פשוט נפלא, שמסכם כל כך יפה את הייאוש האזרחי המבוהל והאגרסיבי של אנשים צעירים כאן, שם, בכל מקום, ועושה את זה בהומור ובקסם מילולי ומוסיקלי כאחד.

 

לאותם חובבי אירוויזיון שלא משתכנעים, לאלה שרוצים משהו, ככה, יותר מצועף ומלא כינורות אוהבים שמלווים עלמה מיוסרת עם עיניים לחות – גם להם יש תשובה אצל אוז: "אולי זה חד מדי/ אולי צריך לשיר שירי מדבר/ שירי דקלים ללא דגלים", ומעט הומור עצמי לא יזיק גם למאוכזבים. אחרי הכל, הם חולקים עם אוהבי השיר את החיים בצל "שמפיונים עם ז'יטונים שמחליטים מה יהיה", ואת התקווה הילדותית ומכמירת הלב לדוז-פואה.

 

עד לדבר האמיתי בפינלנד, נותר עוד לדון בסיכויי השיר להפוך ללהיט הדאנס הקייצי ברחבי אירופה או לחזור הביתה בבושת פנים. ניסיוני המר בהימורי אירוויזיון אינו מאפשר לי להתנבא, רק לקוות שהרב-תרבותיות והקפיציות של פוש-דה-בה-פוש-דה בה-פוש דה באטן" יעשו את זה, גם אם לא יבינו את שלל הבדיחות המקומיות, הפרודיות על שירינו המיופייפים ועל חיינו המסוכסכים שתמצאו במלים של "כפתור אדום". כשיגידו בפינית "ערב טוב הלסינקי", אשוב למסך של ערוץ 1, לא רק כצרכנית נאמנה של הפסטיגל האינפנטילי למבוגרים, אלא כדי להחזיק אצבעות כמעריצה ותיקה של מפעלות "טיפקס" ושל אוז בפרט. בהצלחה, כפרות.