אנתרופולוגית חובבת

יעל ברתנא היא אחת משלוש האמניות שנבחרו כמועמדות סופיות לפרס גוטסדינר. שיחה על כוחו של המבט מבחוץ ומבפנים

שלוש אמניות נבחרות כמועמדות סופיות השנה לפרס גוטסדינר: נועה צדקה, מאיה גולד ויעל ברתנא. בשנה ה-12 לפרס, נערך מוזיאון תל אביב למתכונת חדשה של תערוכת ביניים, בה מתאפשרת לקהל היכרות עם המועמדים הסופיים. על פי הדגם של פרס טרנר היוקרתי, המחולק מדי שנה בטייט מודרן בלונדון, כל אחת מהמועמדות קיבלה חלל תצוגה בקומה התחתונה של המוזיאון. בנוסף, ניתן לצפות בשלושה סרטי וידאו קצרים בהם כל אחת מהן מדברת על עבודתה. הקהל יכול להשתתף באמצעות פתקי תגובה שנמצאים לצד המוניטורים.

 

לדיוויד נוימן, מנהל ה"קונסטהל מגזין 3" שיגיע לכאן בתחילת אפריל כדי לבחור בזוכה, לא תהיה עבודה קלה. העבודה של נועה צדקה, שמשלבת חומרים אוטוביוגרפיים בצילום ובטקסט, נהדרת. מאיה גולד ציירת מפתיעה ומעניינת ובעבודה של יעל ברתנא יש הרבה כוח ויכולת הכרעה, שמעמידה אותה בין אמני וידאו מהשורה הראשונה.

 

דרמות אנושיות עם ניחוח מיתולוגי

ברתנא מביאה בעבודות הווידאו שלה את המבט מבחוץ פנימה, אל האקטואליה הישראלית. היא ילידת כפר יחזקאל, ובוגרת בצלאל ולימודי ההמשך ברייקסאקדמי באמסטרדם. קורות חייה מאז תום הלימודים רצופים הצלחות מרשימות: תערוכת יחיד במרכז לאמנות עכשווית בניו יורק, השתתפות בביאנלה של ליברפול, בביאנלות באיסטנבול (2005) ובסאו פאולו (2006). ביוני 2007 היא עתידה להשתתף בדוקומנטה בקאסל, אחד מאירועי האמנות העכשווית החשובים בעולם. שלוש עבודות הווידאו שלה המוצגות במוזיאון, מייצגות שלוש מערכות יחסים שונות בין המצלמה כמתווכת, למציאות. המשותף לשלושתן הוא היכולת להפוך סוגות פוליטיות מקומיות לדרמות אנושיות עם ניחוח מיתולוגי.

 

העבודה "Low relief" פתחה את מוזיאון פתח תקווה בסוף שנת 2004. תיעוד הפגנת שמאל עובר עיבוד מחשב והופך לתבליט מונוכרומי. שוטרים ומפגינים הופכים לדמויות מפתח בדרמה המתרחשת בהילוך איטי. התמונה מאבדת את העומק שלה והופכת ללוח תבליט, המשחזר סצנה של עימות בין כוחות בלתי שווים. בדומה ללוחות תבליט רומיים המשחזרים קרבות ונצחונות. תנועה מקרית של מפגינה המניפה בקבוק מים אל עבר מישהו אחר, מקבלת, דרך האטה וחזרה, ערך סימבולי. כך גם החיילת החולפת בהילוך איטי על פני המסך כשהיא נוגסת בתפוח. כך הופך החיוך על המתפשט לאיטו על פני השוטר להתגלמות של רוע אצור. עבודת העריכה מרחיקה ומעדנת סצנות קשות ואלימות. שוב ושוב אוחזים בני אדם בידיו וברגליו של מישהו וגוררים אותו. כל תנועה וג'סטה בעבודה נמדדות ונשקלות היטב.

 

נוכחותו של הסאונד חריפה. מצליל שריקת רוח, המלווה את התנועה המדודה של גיבורי התבליט, הופך הפסקול לנקישות עמומות המלוות את צעדי השוטרים. ברתנא מודעת לכוחו המניפולטיבי של הסאונד. במונולוג שלה, המוקרן במוזיאון, היא מתארת אותו ככלי שאמור להקיף את הצופה ולהעצים את חוויית הצפייה. את הפיכת הדימוי, בעל האופי החדשותי והמוכר לתבליט, היא מסבירה כאמצעי להעברת סמלים ולהמחשת המצב האנושי. קשה לדמיין מצב בו טכניקות עריכה שקל להתפתות להן, כמו הילוך איטי ואפקט התבליט, יהיו אפקטיביות ביצירת אמנות. בעבודה של ברתנא זה עובד בזכות חוש מידה, יכולת תזמון ורגישות לסאונד.

 

ב-"Wild seeds", "זרעי פרא", הצליל ומקצב התנועה משמשים אמצעי הסטה למציאות כמו-דוקומנטרית. קבוצת בני נוער אקטיביסטים מבצעים מול המצלמה משחק הדמיה ששמו "פינוי חוות גלעד". העבודה צולמה בנוף היפה של איזור מעלה אדומים וקבוצת פעילי השמאל הצעירים משחזרת בה משחק שהמציאו, בו שניים מתוכם לוקחים את תפקיד השוטרים וכל השאר נצמדים לאדמה ונאחזים זה בזה. האקט הועתק מריטואל הפינוי של חוות גלעד בשומרון, שתושביה חזרו ואכלסו אותה מספר פעמים. הדימויים בעבודה מזכירים מאוד סצנות שתועדו עד דק בפינוי עזה.

 

הדמויות, הקרבה, הצבעוניות החזקה והשימוש המושכל בטכניקת ההאטה מזכירים במשהו את העבודה של ביל ויולה, אמן וידאו אמריקאי המרבה להשתמש בשחקנים ולביים מצבים אנושיים. אצל יעל ברתנא הצחוק והצווחה מעצימים עוד יותר את תחושת המאבק האלים. קריאות כמו: "אייי, לא אותי! לא אותי!", "יהודי לא מפנה יהודי", "תחזיר לי את הרגל!", "אני נכנע", עולות ומהדהדות מתוך הפקעת האנושית. על הקיר הסמוך מוקרנים טקסטים שנראים כמו פס הקול של הקריאות. בעצם מדובר בשחזור חופשי של טרמינולוגיה שגורה בפי מפגיני שמאל: "פשיסט! מדינת משטרה!" ו"הצטרף לסרבנים".

 

העבודה השלישית, "Declaration", מושגית יותר ומזכירה במשהו תיעוד מיצגים משנות השבעים. איש צעיר בגופיה לבנה חותר בסירה קטנה אל עבר סלע אנדרומדה, מול חוף יפו. יחד איתו נמצא בסירה שתיל של עץ זית. בסופה של ההפלגה העץ יתפוס את מקומו של דגל ישראל המזדקר מהסלע.

 

 

"לא המצאתי משהו חדש"

ברתנא מסבירה את העבודה כסוג של הצעה. פעולה שיכולה להיות בעלת משמעות. היצירה שלה מכוונת אל קהלים שאינם מכאן והיא מתארת בכנות מערכת היחסים המשתנה בין עבודה פוליטית לקהלים שונים: "אני משתדלת לעשות עבודות שיעסקו בדברים עקרוניים ובסמלים אוניברסליים, כשהניואנס הוא ישראלי", היא אומרת. "המבט שלי מופנה אל דברים מקומיים אבל אני מדברת על משהו רחב יותר, שקשור לזהות חברתית. בעבודה אני יכולה לשחק עם המבט. להיות גם בחוץ וגם בפנים. אני נמצאת כבר עשר שנים בחו"ל וזה נותן לי פרספקטיבה של מה שאני מכנה: 'אנתרופולוג חובב'. ככה אני יכולה להביט מבחוץ ולקרוא את המקום. לנסות להבין יחסי כוח".

 

את יכולה להצביע על השפעות?

 

"כרגע אני יכולה לדבר רק על השפה שלי. לא המצאתי משהו חדש, אלא אני מנסה להתאים את המתודה לנושא. ב-'Wild seeds', למשל, בחרתי שפה שתמחיש את הנוף הכאילו-תנ"כי של מעלה אדומים".

 

העבודה הזאת נראית לפעמים כמו משחק ילדים ולרגעים היא ייצרית ואלימה.

 

"זהו בדיוק המקום שאני מנסה לשמר. משחקי ילדים קיימים בכל חברה וקל להזדהות איתם. גם הטקסט שמוקרן על הקיר אמור להיות בין מצחיק לפוליטי. מצד אחד יש תחושה של המקום, מצד שני התוספת של הטקסט מדברת בשפה מוכרת, של תרגום בקולנוע, או של תרגום סימולטני לחרשים".

 

מפעם לפעם שומעים בעבודה מרחוק קול שירה.

 

"המוזיקה שנשמעת רחוק ברקע היא שירה של חזנית רפורמית. היא שרה שיר אהבה לאלוהים. גם את זה הכנסתי לעבודה כדי לאזן את המתח והצעקות".

 

על מה את עובדת כרגע?

"אני עורכת חומרים שצילמתי בקיץ במזרח ירושלים. עוד מוקדם לדבר על זה".

 

ומה תציגי בקיץ בדוקומנטה?

"זו תהיה גרסה מאוחרת של Low relief מ-2004, שתוקרן על ארבעה מסכים".

 

• יעל ברתנא, שלוש עבודות וידאו במסגרת תערוכת שלב הגמר לפרס קרן נתן גוטסדינר, מוזיאון תל אביב