אולי אני בכלל קטין, או פסיכופת עם פיצול אישיות?
לבקשת הרווק "הרואה ואינו נראה", שולחת לו "נשואה שובבה" שיר פרי עטה. הוא משיב לה - "המילים שאת קוראת מידי לילה, שנובעות מהמקלדת שלי, הן לא אני. הן רק חלק ממני, וחלק קטן. את מלבישה עלי מחלצות, אבל אין לך מושג איך נראה הגוף. אולי הבגדים גדולים מדי? אולי קטנים? את ממקמת אותי בתוך הנוף המדהים, האפל והריחני של נשמתך". פרק 6 בסדרה
יקירנט
פורסם: 04.03.07, 10:33
היי רואה,
ביקשת לראות שיר שלי? הנה זה בא:
כשהצעתָ תקרבי, ברחתי למחבוא הכי מוכר שלי
אל אבחות הכנף וצווחות העורבים.
כשנבהלת מעוצמת הערגה והבכי, עשיתי את מה
שאני מיטיבה לעשות, להתכנס בתוך טבורי.
כשהתרככת בתוכי, דמיינתי שאני מעופפת
בתוך חלומות של אחרים, פנים זרות, גופים נוקשים.
כשטרפתי אותך כאילו לא באת אל קרבי
הישרת דמעה חלבית לתוך נפשי.
כי הקרובים נעשו קרובים
ורחוקים, כך נדמה, לא היינו מעודנו.
-השובבה שלך
* * * *
שובבה, אוי שובבה!
יש לך נפש נהדרת וראויה לנסיקה. לנוכח המילים הבהירות, האמיתיות, הישירות ומלאות הרגש שלך, עבדך הנאמן מרגיש מלא עוצמה ומפואר בערך כמו שק האשכים המקומט שלו המכיל זרעים נמוכי ספירה, הנעים להם בפלגמטיות נטולת חן.
רוב תודות על המילים המרגשות והיפות. אבל אני - ואני לא אומר את זה מתוך הצטעצעות או התחנחנות - לא ראוי למילים כאלה, בלשון המעטה. את לא מכירה אותי בכלל. המילים שאת קוראת מידי לילה, שנובעות מהמקלדת שלי, הן לא אני. הן רק חלק ממני, וחלק קטן. את מלבישה עלי מחלצות היפות בעינייך, אבל אין לך שמץ של מושג איך נראה הגוף. אולי הבגדים גדולים מדי? אולי קטנים? אולי אני כהה, וצבעיי אינם הולמים את חיוורון המחלצות? ואולי להפך? את ממקמת אותי בתוך הנוף המדהים, הטרופי, האפל והריחני של נשמתך, אבל אולי אני בכלל קטין, או חלילה פסיכופת עם פיצול אישיות, ואולי אני בכלל אשה?
"שמרי נפשך", כתב אלתרמן לבתו, המשוררת הפגיעה תרצה אתר. את המשוררת כאן, שובבה. את אמיתית ואת פגיעה. ואני אידיוט, אפס.
-הרואה
רואה,
מזמן רציתי להגיד לך שלא כל הנראה לעין הוא האמת הצרופה. לכאורה אינני מכירה אותך, ואתה אינך מכיר אותי, לא בריח, לא בטעם, לא בצורה, לא בחוש המישוש והשמיעה. אבל שמץ מנשמתך אני כבר מכירה. כי כמה אפשר להסתתר מאחורי מילים (ומיילים)?
אז אל תנסה להבהיל אותי עם סיפורי אימה על פסיכופתים שיצוצו לי מהמחשב יחד עם השדים של נשמתי האפלה. אני ילדה גדולה, אני יודעת מה אני עושה. ואל תנסה אפילו לספר לי שאתה עקום כמו הגיבן מנוטרדם. הרי לא תגיח לי פתאום מהמחשב כמו פנטום האופרה, שחור, חרוך ומזרה אימה.
באחד הימים אשב בקפה, מתחת לשמשייה צבעונית, משולשת קצוות, לוגמת אספרסו כפול עטור בכובעון מוקצף, בוהה בקנאה בנערות היפות בשלל צבעי המיני ורושמת במוחי בשמחה את עקבות הצלוליטיס שכבר מתחפרים להם בעוז בנשמותיהן ובירכיהן, כשאבחין לפתע בעלם חמודות הנועץ בי את עיניו היפות, הצלולות, הכחולות... ואדע שאתה הוא, אלופי המחשבי.
סתאאאם. אל תיבהל יקירי. בניגוד לכמה נשים שאני מכירה, לא אלחץ עליך לממש את קוד הכבוד ולהיפגש איתי, חס ושלום. לא אכפה עליך דבר, גם לא לשכב מתחת למכונת הרנטגן שמצלמת את הנשמה.
זה מזכיר לי. אתמול, אקי ואני לקחנו את הקטנה שוב לרופא. הפעם הוא בא איתי בלי טענות ומענות. נראה שמקל החובלים עשה את שלו (אגב, הוא קנה חדש באלפיים שקל, הבנזונה. אמר שרק מחבט מפירמה טובה עושה את ההבדל הקטן במשחק). בכל אופן, הקטנה ממש בסדר. עכשיו אני יותר רגועה, ואולי השדים יחלפו ממוחי הקודח ומנפשי הדוויה ואחזור להיות כאחת האדם (רוצה לומר - לא אציק לך שוב במכתבי אהבה).
לספר לך על צרותיה של אשה ואם בישראל (שבתוך עמה היא חיה רק גופנית; נפשית היא בפלנטה אחרת, נטולת שם בינתיים), על הצרות והמכאובים שנובעים מגידול ילדים? את זה לא אחלוק איתך כעת בשום פנים ואופן, כי קצתי בחובות הבעל-ביתיים, ואני עומדת על זכותי לשוט בענני הטפש והדמיון.
מה יש, לא מגיע לי? לא נקניתי בכתובה במאה אלף שקל? לא נארזה קמיצתי בשלשלאות זהב? וכמה מכונות כביסה עשיתי? כמה ארוחות בישלתי? כמה פעמים רצתי מנוזלת עם הקטנים לקופת-חולים? כמה מצעים החלפתי? וכמה, אוי כמה פעמים שרפנו, הבועל ואני, את הסדינים במזמוטים דמיוניים?
דייט זוג קולנוע סרט (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
אני מצפצפת על כל מי שחושב שזה פתטי. מה, הדון-ז'ואנים דה לה שמאטע שקופצים ממיטה למיטה כאילו כל מיטות העולם הן הטרמפולינה הפרטית שלהם, הם נורא קוּלים? מה רע בלדמיין? ולא רק פיוטיות יש בכך, גם פרקטיות. לא צריך לפחד מהידבקות בווירוסים, יימח שמם. כך שאני דווקא בעד התנזרות כשמדובר ביחיד, ובהסתפקות במועט, כשמדובר בזוג.
שתדע לך שיש משהו מספק מאוד בחדגוניות המיטתית של זוגות נשואים. קודם כל, כבר אין ציפיות מיוחדות. השגרה מעניקה היכרות מקסימלית עם איברי הגוף של הצד השני. אתה יודע כמה פעמים ליקקתי את שפתיו? כמה פעמים טעמתי את מליחות העור הרגוע משינה? מיליארדים! מיהו זה שחמד לנו לצון, "ותהפכו לבשר אחד" (ואם לא מוצא חן בעיניכם, מצידי שתחנקו?)
הקטע הוא שאת לא מפסיקה להשתוקק אליו, אל הגוף המסוים, המוכר לך כמו גופך שלך. את רק רוצה קצת חֵרוּת בדמיון. את נהנית מכך שהידיים מכירות כל קימור, כמו עיוור הממשש טריטוריה מוכרת. את מתרווחת בהנאה צרופה כשאיברו נכנס אלייך בפוזיציה הנכונה. את נושכת שפתיים כשהתנועות הקצובות והידועות מראש מעניקות לך את הפיצוץ הקטן בגוף. אז מה אם בזמן הזה את עוצמת עיניים ומפנטזת על ג'וד לאו, מה רע בזה? רק תחשוב כמה פמלות וג'נות ואנג'לינות נצפו בשעת עבודת ידיים קדחתנית, שלא לומר כמה בראדים, טומים וג'ודים. אז למה לנו, הנשואים, אסור להציץ בכנפי השכינה? מדוע מזדעזע החוג הפוריטני מבגידות שבדמיון?
על כן אני תובעת כאן ועכשיו היתר רשמי לבנאליוּת. אני רוצה להיות טפשית ובנאלית כמה שבא לי. לדמיין כמו בת-עשרה את כל מי שליבי חפץ באותו הרגע, את השחקן מהסרט אתמול בלילה, את הבן הסטודנט של השכנים, את השליח הרוסי מהסוּפר, אפילו את הבחור המסתורי שאני מתכתבת איתו כבר שבוע במיילים חוצבי להבות - ושהסווינגריות הטרנדית תלך מצידי לעזאזל!
-שובבה
המשך מחר