מי אמר את המשפט הזה - אמא שלי או אני?

בהודו יש ילדים רעבים, אסור לצאת החוצה עם שיער רטוב, חכו שאבא יחזור הביתה, אם לא תאכל תישאר קטן - כל המשפטים שמלי גרין שמעה כשהיתה ילדה והבטיחה לעולם לא לומר אותם לילדיה. הבטיחה ולא קיימה

הנה הבטחה נוספת שהבטחתי לצרף לאוסף ההבטחות שלי: אני אהיה שונה מאמא שלי! אני זוכרת את עצמי בת שש עשרה, עומדת מול חצאית ורודה שהפכה כחולה בכביסה הצבעונית ומצהירה: לי זה לא יקרה!

 

השעה עשר בלילה. אחותי ואני משחקות בחדר, הכריות עפות לכל עבר, ואמא שלי מכריזה ששעת כיבוי אורות הגיע.

 

"אבל, אמא", ניסיתי להתווכח. לא הצלחתי להבין למה. למה זה מפריעה לה שאנחנו ערות בחדר סגור ומשחקות. "יש לכן לימודים מחר. לא יישאר לכן כוח ללמוד".

 

מי אמר את המשפט הזה? אמא שלי לפני עשרים שנה או אני רק אתמול בלילה?

 

אופס: אסור לצאת עם שיער רטוב

כמה שאני שונאת את התפקיד הזה שתפרתי לעצמי - לחזור על טעויות עבר של דמות ההורה עליו גדלתי. ואולי אני רואה הכול בזכוכית מגדלת ואני בסך הכל בורג בגלגל שמסתובב?

 

"אסור לצאת החוצה עם שיער רטוב. את תצטנני", קראתי לעברה של בתי בת השמונה. וכמו הד שמעתי מרחוק את קולה של אמי. מי אמר את המשפט הזה - אני או אמא שלי?

 

כמה פעמים את שומעת את עצמך חוזרת על דבריה של אמא שלך? אני זוכרת את עצמי כטינייג'ר, מבטיחה לעצמי שאני אהיה שונה.

"אף אחד לא מבין אותי בבית הזה! אני בביתי שלי, אבין את הבנות שלי".

הבטחות לחוד, הצהרות לחוד, ומעשים לחוד.

 

אופס שני: חכו שאבא יבוא

שעת ערב. בייאוש אני מנסה להשתלט על הבוקר שמציץ מאחורי הירח. הם אפילו לא הלכו לישון והם כבר ערים ורעננים לקראת יום חדש. מתברר שהיום מתחלק למספר חלקים. הבוקר, הצהריים והערב, ואז מגיע בוקר מחודש ורק לפעמים, ממש לפעמים, מבליח הלילה בשביל הילדים.

 

"לכו לישון", גרוני ניחר. בחדר אחד מסיבת הפיג'מה בעיצומה, בחדר השני עסוקים בהכנות למסיבה.

"אם לא תלכו לישון, תהיו עייפים מאוד מחר. לא תוכלו לתפקד, לא תתרכזו בלימודים, תירדמו בשיעור!" על מי אני צוחקת כשאני אומרת את המשפט הנדוש הזה - עליהם? על עצמי? אפילו בת השנתיים לא מתרגשת מהאיום הזה.

 

אני עוברת למשפט המחץ הבא. "חכו חכו עד שאבא יגיע. אני אספר לו הכל". אפילו את עצמי לא שכנעתי. הם נרדמו בסוף, ובטח לא בגלל האיומים שלי. "אז מה, מעשה אבות סימן לבנים?"

 

אני יושבת על הספסל בחוץ ושומעת אם אחרת לצדי מנסה לשכנע את הבן שלה לאכול אבוקדו.

"אם לא תאכל תישאר קטן. אתה רוצה?" היא מנמיכה כף יד בגובה עשרה סנטימטרים מהקרקע. "כזה קטן, תהיה". אני מביטה בה בבוז. עד להיכן אפשר לרדת נמוך. את זה לא אומר לילד שלי. קומתו הנמוכה עד כדי כך, לא תלויה באבוקדו.

 

"אם תאכלי בעמידה יהיו לך רגלים שמנות", הגיג נוסף מהספסל ממול. אני זעה באי נוחות. כולנו קורצנו מאותו חומר? אין לנו חידושים משלנו? זהו, אני מתחילה להיזהר. את המשפטים הנדושים אני מוחקת מהלקסיקון שלי. מישהו חייב לחולל שינוי דרסטי. להוציא מהמילון את המשפטים של אמא!

 

אופס בענק: בהודו יש ילדים רעבים

והנה שעת צהריים הפציעה. על השולחן נחה פשטידת הירקות עליה טרחתי במשך שעה, לצידה של הפשטידה עוף פריך וטעים ופרוסות תפוחי אדמה שאמורות להעלות את רף התיאבון. הילדים נכנסים בזה אחר זה. התיקים נזרקים באחת לכל עבר. הרצון שלי שייהנו מארוחת צהריים עליה טרחתי גורמת לי להתחנן בפניהם.

 

"ילדים, בואו תראו מה הכנתי לכם", והם באים בדילוגים, מתיישבים על הכיסאות.

"לא, אמא. אני לא רוצה להיות בשרית עכשיו", מתחילה יעל את הדרשה היומית.

"ואני לא רוצה פשטידה. רק קצת תפוחי אדמה". מחה אחריה דודו.

 

"אבל תראו איזה אוכל טעים", אין תגובה מצדם. הם לא מתרשמים.

"אתם יודעים שבהודו יש ילדים רעבים?", סיננתי, קולטת שהפרתי בפעם המי יודע כמה את ההחלטה שגמלה בלבי. הילדים הרעבים בהודו נמצאים שם כבר עשרות שנים ושמם מוזכר כמעט בכל בית בישראל.

 

"אז אמא, תשלחי להם את האוכל", אומר לי דודו ברצינות. לתשובה הזאת לא ציפיתי. צלצול בדלת. הפתעה. אמא שלי נכנסה.

 

"איזה אוכל טעים. למה אתם לא אוכלים?" שאלה מול הצלחות הריקות.

"אמא צריכה לשלוח את זה לילדים הרעבים בהודו", שירה עונה לה ברצינות.

"אתם יודעים מה? בואו איתי לחנות פיצה!", חייכה בשובבות. תוך דקה הם התקבצו סביבה.

"את מלי, לכי לנוח, את צריכה את זה".

 

את המשפט הזה שמחתי לשמוע! מסתבר שאין, אין כמו המשפטים של אמא!