הוא ניסה להתאבד בתלייה בגלל אהבה נכזבת

אוליב כותבת לרונית על מצוקתו של מגד, האקס של חברתה דוליש. היא מספרת שדוליש ברחה מהנישואים הכושלים עד פריז הרחוקה. רונית מספרת על הבעיות עם אקי ורומזת שאילו היה לה אומץ, גם היא היתה מפרקת את החבילה. פרק 15

רונית,

 

תשמעי, קרה משהו נוראי, מגד, הרופא ההוא שסיפרתי לך עליו, ניסה להתאבד. הוא התקשר אלי מתישהו והשאיר הודעה נונשלנטית שלא הסגירה דבר, ואני, אמתך המאמי, אמנית-אקלקטית-אגוצנטרית, לא החזרתי לו טלפון. מי שהתקשרה להודיע לי היתה חברתי דוליש, האקסית של מגד, שנטשה אותו ואת ארצנו זבת חרבוני המדרכות לטובת פריז ובאגטיה. היא סיפרה שהתקשרו אליה מאיכילוב והתנצלה בחפיף קרואסוני נימוח שאין לה כרגע שום אפשרות להגיע לארץ, ואם לא אכפת לי לגשת לראות מה איתו.

 

היא לא אשמה שהיא כבר לא אוהבת אותו, וגם לא אשמה שהוא עדיין מאוהב בה כמו נער מחוצ'קן. אבל אילו היית מכירה את מגד, היית מבינה אותי. פגיעה במגד היא כמו פגיעה בילד. דוליש פגעה בו יפה-יפה. ההידרדרות ביחסיהם התנהלה לפי התסריט הקלאסי: ככל שהתרחקה ממנו, הוא הלך ואיבד את בטחונו העצמי. לא פעם התחנן שתשכב איתו, מה שלא ממש פעל כסם מעורר תשוקה. זה לא שהיא נהנתה להתעלל בו. דוליש לא כזאת בכלל. היא בנאדם אחלה, טוב, מאוזן, וכשהיא לא מחוללת שנסונים עם באגטים אפשר לתפוס איתה ראש נהדר. אבל האיפוק שלבשה במחיצתו של מגד למשך חודשים, אם לא שנים, היה כבד עליה.

 

עד הפיצוץ שהפך את ליבו של מגד לאדמה חרוכה. היא סיפרה לי בזמנו שאין לה מושג איך ולמה דווקא באותו יום מסוים התפרצה ממנה הלבה. היא חזרה הביתה מסידורים והוא חיכה לה, קם לקראתה ורץ לחבקה עוד לפני שהניחה את המפתחות והתיק. ריחו הרתיע אותה, והיא הדפה אותו בשאגה. מגד החוויר, נרתע לאחור ומילמל מבולבל "מה...? למה...? דוליש..." ואז היא צרחה עליו כמו מטורפת שהוא מגעיל אותה, שהוא דוחה, בגלל ריח הגוף שלו שאף סבון לא יכול עליו, שיניו המצהיבות, הקול הרך שרועד לעיתים קרובות מדי. הכל בו דחה אותה.

 

מגד קרס על הספה, פשוטו כמשמעו. ממש התפרק וגעה בבכי. דוליש התעשתה איכשהו, הביאה לו כוס מים ואמרה בקור: "תשתה, מגד, די, תירגע". והוא, מגד-מגדים המסכן, לקח את הכוס והעיף אותה קיביני בפראות אנטי-מגדית בעליל. דוליש אספה בשקט מסוכן את הזכוכיות, ניגבה את הרצפה, ארזה כמה סמרטוטים ובאה לגור אצלי חודשיים, עד שעזבה לפריז. זה היה לפני שלוש שנים, והיא לא יצאה לו מהראש. בחודש האחרון הסתבר שהוא התקשר אליה כמה פעמים בניסיון פתטי לשכנע אותה לחזור אליו. אכול צער ובדידות, הלך וקנה לו חבל חזק. הוא קשר איכשהו את החבל למנורה המשתלשלת מהתקרה, קשר איכשהו לולאה, עלה על שרפרף, דחף אותו עם הרגל ואופס - נפל בכל כובד משקלו על הרצפה וזכה בשני שברים באגן. מושפל, המום וכאוב הגיע הדוקטור לבית החולים, הפעם בתור חולה.

 

אני מבקרת אצל מגד כל יום, מה שהרג לי סופית את הסיכוי המיניאטורי להספיק הכל לפתיחת פרויקט העצים שלי בשדרות רוטשילד.

 

שלך,

 

אוליב

 

 

אוליב היקרה,

 

אמבולנס בית החולים איכילוב תל אביב (צילום: ניב קלדרון)

אוי, איזו טרגדיה! החלמה מהירה למגד! החברה שלך לפחות חתכה, בבת אחת. לי ולאקי היו המון תקופות לכאן ולכאן. אני חושבת שהסיבה שאף פעם לא חתכנו היא שמעבר לכך שנישואים הם רשת ביטחון, תמיד יש איזו פינה בלב שלא ממש שלמה עם הגירושים. לאו דווקא בגלל הפחדים הפיננסיים, או מה יהיה עם הילדים, אלא שישנו מין מקום עמוק ונסתר שעדיין משתוקק לנשמתו של בן הזוג. לפעמים אני מנסה לגשש באפלה אחר נשמתו של אקי, כדי שאדע שעשיתי כל מה שיכולתי, שלא התרשלתי, שלא הזנחתי, גם אם רוב הזמן אנחנו רובצים כמו זוג גלמים מול הטלוויזיה.

 

אני אומרת את זה בתקופה מאוד לא קלה בנישואים שלנו, שהתחילה לפני שנתיים, בערך בתקופה שהתחילו התקפי האפילפסיה של הדס, והמתח הנוראי, הפחד, הנסיעות התכופות לבית החולים, הרסו את שנינו. אבל נדמה לי שאותו יותר, כי אקי הפך עם השנים לפחדן. נפש עדינה תמיד היתה לו, למרות הפוזה המאצ'ואית, עד שלפעמים נדמה לי שהוא רגיש יותר מאשה (בתקופת החיזור שלנו הוא היה שולח לי מכתבים, מצייר לבבות במחברת של האוניברסיטה וחורז לי חמשירים). כשפרצה המחלה, כשהנסיכה שלו היתה בסכנה, כשפתאום נחשפו קשיים קיומיים, הוא לא עמד בשבר. הוא לא היה מסוגל לשאת את הרעיון שלא הכל מושלם, שיש לו ילדה פגומה, שמשהו נסדק בחומת הביטחון. והדרך שלו היתה להתעלם, להיעלם, להיעדר. זה מה שעושים הרבה הגברים, כך שמעתי. אולי הם באמת יותר רגישים מנשים, מי יודע?

 

וכשהוא נעלם, כשלא הגיע עם דסי ואיתי לבדיקות בבית החולים, כשהתרשל במטלות המשפחתיות היומיומיות, כשמצא כל הזדמנות לברוח מהבית, נעשיתי קרבית יותר ויותר.

 

בערך באותה תקופה הוא נרשם לטניס, קנה רקטה יקרה, בגדי אימון לבנים, חולצות חדשות, הוריד איזה חמישה קילו, החליף אפטרשייב, בקיצור, כל הסימנים שמלמדים אותנו מדורי העצות בעיתוני הנשים. כמו בפרסומת לצבעי שיער, בה נראה גבר מטופח צובע את שערו, וקריין בעל קול סקסי אומר: "בעוד חמש דקות השכנות שלך יבואו לבקש סוכר..."

 

אני, בכל אופן, לא פציתי פה. גם כי היה לי אז המון על הראש, עם דסי, עם העבודה, ובאותה תקופה גם התחלתי להתנדב בבית החולים פעמיים בשבוע, לטפל בתינוקות המסכנים שהוריהם נטשו אותם, ככה שלא היה לי זמן לנשום. אבל גם, כי מה כבר יכולתי להציע לו? את ליבי התלוי על פגיון? את נפשי שנאטמה בפניו לפני מי יודע כמה שנים?

 

מה יכולתי להגיד לו, מה? להאשים אותו? לעשות סצינות? לשלוף באצבע נעלבת שערה חשודה מהדש? לרחרח את הז'קט שלו כמו פודל? מה, השתגעתי? קנאה מעולם לא היתה כלי ביטוי לגיטימי בעבורי. כבר אמרתי לך שאני בזה לנשים שמטילות את עצמן על הגבר שלהן. כן, אני גאה, אז מה? מה נשאר לי בחיים חוץ מבדל של כישרון כתיבה ושלושה ילדים שבקעו מרחמי, אם לא קצת גאווה? לא הרגשתי שיש לי זכות לצלוב אותו. שיעשה את מה שהוא צריך, אם זה עושה לו טוב ומרפד לו את הנשמה. מאז אנחנו בסטטוס-קו. לא זזים לכאן ולכאן מטר.

 

זה לא המשבר הראשון שלנו, כמו שאת בטח מבינה. היו לנו לא מעט כאלה, לפעמים בגלל שטויות. פעם, לפני עשור, הלכנו למסיבת פורים אצל חבר'ה מבוגרים מאיתנו באיזה עשר שנים, אנשי עסקים מרופדים ומדושנים שאקי עשה איתם עסקים. לפני המסיבה היה לנו ריב היסטרי, גם כי לא רציתי ללכת והוא הכריח אותי, וגם כי מעולם לא הייתי חיית מסיבות. הוא ידע את זה ולא היה אכפת לו. כל מה שרצה היה להציג את אשת-חיקו בקבוצת הבליינים המנוונת הזאת, שזללה וסבאה אויסטרים ושיבאסים בתאוותנות מבחילה, בנוסח הפנטזיות הכי הגרוטסקיות של פליני. הייתי שתויה כלוט, עם מי לא רקדתי באותו ערב! חוץ מהבושות שעשיתי שם לאקי, ובעיקר לעצמי, זכיתי לפופולריות עצומה בקרב הגברים ששיחרו לפתחי.

 

כשחזרנו הביתה אקי לא פצה פה. עונש השתיקה שלו ארך שבועיים, ונפער עוד סדק בחיי הנישואים החבוטים שלנו, עוד התרחקות נפשית שהעמיקה את ההתרחקות הגופנית.

 

אני מתארת לעצמי שתיאוריי משיבי הנפש על חיי הנישואים הם לא בדיוק המתאבן הראוי לרווקה כמוך, שחושבת אולי להצטרף למועדון. היית רוצה? להתחתן, זאת אומרת, או שמא גם את כמו הגיבורה הספרותית הפרועה שלי?

 

ותמסרי למגד, אפילו שהוא לא מכיר אותי, את ברכותיי להחלמה מהירה!

 

שלך,

 

רונית

 

 

המשך ביום ראשון