נשים מוצאות את עצמן לא אחת בסיטואציה קשה זו. נישאות על פני גל של היסחפות רגעית, יהיו סיבותיה אשר יהיו, ומתפכחות ומתעשתות בבת אחת, תוך כדי מעשה. הגבר בשלו, נלחם על זכות יצריו להביע אומר. ואילו הן יודעות בבירור כי נאנסו, אבל נוטלות על עצמן את מלוא כובד האשמה.
יש ביניהן נשים נשואות, החשות כך כלפי בעליהן במהלך יחסי קירבה, ויש ביניהן, ואלה הן הרוב הגדול, הדומם, צעירות בפתח בשלותן המינית, שגבולות המותר והאסור טרם הבשילו אצלן ואינן יודעות לומר "לא" ו"עד כאן" בזמן, בלשון ברורה וחדה, עד שכבר מאוחר מדי.
אלה מעשים שקורים מידי יום ביומו. אומרים על כך שופטי העליון: "תהא אשר תהא הסיבה בגללה תחפוץ האשה בהפסקת היחסים... אין כל זכות לאף אחד לפגוע בחירות זו" (זוהי החירות לומר "לא", בכל זמן שהוא). מובן כי פסק הדין הולם את נסיבותיו, ובית המשפט מזהיר עצמו וקובע כי "יש לעמוד על המשמר ולוודא בכל מקרה לגופו, כי מבצע העבירה אכן מודע, מעבר לכל ספק סביר, להתרחשות של 'שינוי הלבבות'" - זהו הבלם המבטיח האשמות שווא.
פסק דין חשוב זה, המעלה על נס את המותר והאסור ביחסים אינטימיים, מעורר בליבי, דווקא משום היותו צודק כל כך, הרהורי כפירה בכיוון ההפוך, בדבר הזכות שיש גם לגבר בכל עת על גופו ונפשו, ומכאן גם על זרעו. בעידן זה שלנו, כשמערכות יחסים בין המינים משנות לנגד עינינו את ציביונן, והאוטונומיה של האשה מגוננת כמתחייב, ראוי לתת את הדעת על האיזון הנכון שבין המינים.
כעורכת דין המתמחה בתחום דיני המשפחה, לעיתים מזומנות אני נאלצת להתמודד עם מקרים בהם הגבר טוען כי "נאנס" להרות בעקבות מעשה אהבה שתוצאתה הורוּת שבכורח. מקרים אלה מקוטלגים במחוזותינו תחת הכותרת "גניבת זרע". באלה מדובר, אמנם, ביחסים אינטימיים המתרחשים בהסכמה מלאה, אלא שתוצאתם שנויה במחלוקת אם האשה בוחרת, בניגוד לרצון האיש, לקיים הריון וללדת ילוד פרי זרעו.
פרשת הביציות של הזוג נחמני
ליוויתי כעורכת דין מייצגת את אחד ממקרי הקצה המפורסמים ביותר בעולם המשפט שלנו בתחום זה - פרשת הביציות של הזוג נחמני. שם הסכימו מלכתחילה בני הזוג לעשות שימוש בביציות מופרות בזרעו של הגבר לשם הולדת ילדיהם, אלא שלימים חזר בו הגבר מהסכמתו זו לנוכח שינוי נסיבות חייהם של השניים.
בפרשת נחמני הוכרע לבסוף הדין בהתבסס על הסכמתו הראשונית של הגבר להולדתם של ילדים, הסכמה ממנה, לפי קביעת ביהמ"ש העליון, לא היה רשאי עוד לסגת רק משום שההתעברות לא נתהוותה בגוף האשה מחמת עקרותה. ואולם, במקרים השכיחים עושה האשה המתעברת בניגוד לרצון הגבר שימוש מוקצן בריבונות שיש לה על גופה, בהתעלם לחלוטין מהריבונות שיש לגבר על זרעו. אני מתעלמת בכוונה בדיון זה מהעובדה שיחסי קירבה אלה מובילים ללידתו של ילד, ההופך, בעל כורחו, לצלע השלישית והמכרעת בכל דיון ענייני בסוגיה זו.
לא מדובר רק בהשלכות הכלכליות כבדות המשקל
מבחינתו של הגבר שנעשה שימוש בזרעו, בניגוד לרצונו, לא מדובר רק בהשלכות הכלכליות כבדות המשקל, הכורח לשאת במזונות הילוד שנולד, בדרך כלל מחוץ לנישואים, לאורך השנים עד בגרותו, אלא - וזה עיקרו של עניין - בהשלכה הנפשית הקשה על אדם המוצא עצמו הורה בעל כורחו לילד שלא רצה בו ושאין הוא מסוגל או רוצה להיות לו לאב.
סיטואציות אלה הן רבות מספור ושונות זו מזו, כל אדם והטרגדיה האישית שלו. עמדתי הנחרצת היא שאותו כלל ברזל, לפיו - כמימרת בית המשפט - "בכל עת ובכל שעה מותר לו לאדם להחליט מה יעשה בנפשו ובגופו", חלה גם על השימוש שעושה אשה בזרעו של הגבר, המהווה חלק בלתי נפרד מהמהות שלו ומישותו.
את האמון הזה אסור גם לאשה להפר
אומר בית המשפט העליון בפסק דין זה: "היכולת לקיום יחסי אהבה אמיתיים ויחסי אישות בכללם, הינה יכולת אנושית ייחודית, יכולת האוצרת בתוכה את תמציתו הנפשית והרצונית של האדם. יכולת זו מושתתת על האמון בין בני זוג ועל הבחירה החופשית של כל אחד מהם". אכן, מילים כדורבנות. אלא שאת האמון הזה, שיש להשית בכל עת ביחסים שבינו
לבינה, אסור גם לאשה להפר. יש לקוות כי בתי המשפט, שבצדק רב מקדשים את האוטונומיה המלאה שיש לה לאשה על גופה ועל רצונה, תמיד ואפילו בעיצומם של יחסים אינטימיים, ימצאו את הדרך לפרוס את חסותם גם על האוטונומיה שיש לגבר על זרעו.
האוטונומיה של הפרט על הגוף והנפש נכונה הדדית לגבי שני המינים. את ההגנה על החירות לקיים יחסים אינטימיים, או לחזור מהם בכל עת, יש על כן למתוח לא רק על האקט המיני עצמו, אלא גם על תוצאתו.